עוד קטע בחיינו – "הסוד הצבאי", אופרת הילדים מאת רובין על-פי אגדת אַרְקָדִי גַידָר, על מלחמת האזרחים בין הבורגנים לילדים. לא פעם ולא פעמיים לבשנו את המדים הלבנים של הגבארדיה הבורגנית עם הצלב השחור של רצועת כתף, נעלנו את המגפיים הגבוהים עם הדרבנים, שהיו מקנים כבוד לכל ד'ארטניאן מחוזי, וחבשנו את הכובעים המשולשים של נפולאונים גנוזים. בהיתקלות הראשונה בשבט הקולני של ילדי הפרולטריון קיבלנו שוק של ממש. הסצנה הזאת מופיעה כעת על המסך שלנו. לפי הקפריזה המשונה של המלחין כל כוח הזמרה ניתן לצד החיובי, כלומר, לטף האדום, זאת אומרת שכנגד השורות הרפות שלנו, האילמות מתחושת המפולת ההיסטורית, הבקיע את דרכו המעמד המוחץ של הזמרות בעלות המשקל. החלוצות, דהינו: הכהנות הגדולות בנוסח מערב-סיביר, נשאו לפניהן את שפע החזה המהפכני הלוהט, ובעבותן דהרו המסות הכבדות של פעוטות עניי-העם בביצוע מקהלת הנשים, קלשונים וחרמשים בידן. כמה דקות קשות של נסיגתנו האיטית, שאיפשרו להמון הפרוע הזה לשיר כל מה שהלחין אותו פסקודניק ולהרביץ לנו בכלי-החקלאות, לא הוסיפו לנו אהדה למהפכה הסוציאליסטית. לכן זינגר וקוצ'ר שמחו כל-כך להצעה להופיע במערכה האחרונה, במקום כל הקלגסות הזאת, בתפקיד משרתיו של ראש הבורגנים.

 אפשר לראות איך אנחנו נהנים מהפאות הנכריות א-לה פרידריך הגדול, איך אנחנו עושים העוויות ומתגנדרים מכל הלב תוך כדי הגשת "תרנגול-בר ואננס", כמצוות מיאקובסקי, לבנקאים הציוניים.

"כאלה שאתה אוהב במיוחד, גרישה", חייך מפקד הגדוד.

על הבמה מופיעה מצו-סופרנו אירינה אנטונבנה זיִ'יקובה בתפקיד הבוגד ילדון-בעל-זדון. אפילו בקנה המידה של אסכולת הזמרה המקומית זַיצִ'יקוֹבה מהווה מעוז-צור בל-ימוט יוצא מן הכלל, כך שכל צעד על הבמה עולה לה ביוקר, והשותפים, שעל-פי שרירות לבו של הבמאי חייבים מדי פעם לעקוף אותה מכל צד שהוא, מתנסים בקשיים טכניים רציניים. ילדון-בעל-זדון עתיד לטבוע בחבית עשויה עיסת נייר, מלאת הריבה כביכול, שתוכננה במיוחד בשביל אירינה אנטונובנה, וקוטרה הוא מטר וחצי. זינגר וקוצ'ר מצֻווים להביא את החבית נטולת התחתית, והם סוחבים אותה, בכל כוחם נאחזים בשתי טבעות הברזל, ומעמידים פנים שמשאם קשה מנשוא. בהתאם לתכנית, החבית נעמדת בדיוק מעל מִפתח הבמה, ובו זַיצִ'יקוֹבה אמורה להעלם מיד לאחר טביעת הבוגד החמדני בקונפיטורה האימפריאליסטית.

 אירינה אנטונובנה זוחלת פנימה בגניחות ואנקות, וזהו אחד מאותם מעשי גבורה לשם האמנות, שיום-יום נעשים בכל רחבי העולם על-ידי סגפני הבמה המסורים. ראש המשרתים, יוסקה זֶליוֹנִי, בתנועת יד של מיאוס מורה לשניים להוציא "ת' זה' מהבמה (כך בימים עברו, בארץ מצרים, בן-שמו המפורסם דאג לעתיד עצמותיו). הילדים באולם צוחקים ומוחאים כף. ואז, כשזינגר וקוצ'ר שוב ניגשים אל החבית, הם לפתע מגלים שהמצו-סופרנו עדיין נמצאת בתוכה.

"המִפתח… המִפתח!" היא לוחשת בנימה טרגית ועושה עיניים גדולות.

"המִפתח… המִפתח, יוסקה!" קוצ'ר מנסה להעביר את המסר למעלה.

"פְּש-פְּש!" ראש המשרתים, העונה גם לשם-הבמה ג'וּזפה, לא רוצה לשמוע שום דבר, ובשתי ידיו מסמן לכפופיו להוציא "ת' זה', ומיד, מיד!

הטכניקה לא טורחת לפעול, יוסקה מתרגז, ובקול רם, וגם בצורה הכי לא-מוסיקלית, צועק: "החוצה!" הפתירה הטרגית מתקרבת במהירות מחרידה. בהתקף השיגעון זינגר מנסה בכל כוחו למשוך את החבית המלאה בפרימה-דונה. הטבעת נשארת בידיו, ולצהלת הקהל הצעיר הוא נופל אפרקדן על-פי מיטב המסורת של האחים מארכס.

" המִפתח, יוסקה! המִפתח!" ממשיך למלמל קוצ'ר, ויחד עם זאת מנסה לדחוף את החבית בכל גופו העדין. זֶליוֹנִי הנזעם עם שרביט בידו מזנק לקראתו, מועד, עף לכיוון בור התזמורת ובנס נוחת על גדתו. לבסוף, על רקע התשואות הסוערות, השניים מצליחים לגרש מהבמה את החבית המטופפת במגפי הבד האדומים.  

 

תחנת "תשחורת"

היכל המוזות

כהני מלפומנה