הכרטסת כותב ומצייר
הפריים הבא – "טבילת אש": כוכבי העתיד מחופשים ומאופרים לקראת הופעתם הראשונה על הבמה בתפקידים אילמים ב"אַידה" מאת ג"וזפה ורדי.
האופרה הזאת היתה שנואה על כל צוות התיאטרון, והסיבה לכך היתה טמונה באיפור הכבד, בצבע השוקולד המצחין, שהבקבוקים שלו מילאו את הארגזים בכניסה למחסן התלבושות. כולם, מכהני הדת המצרית, החרטומים הקירחים, עד נגני התזמורת, נתפסו בימי הצגתה לאווירה משיחית כלשהי: אַמוֹנַסְרוֹ המשוח בסם המסריח הכתים את אַמְנֵרִיס בטביעות אצבעותיו השמנות, אַידה (הסופרנו יידה מארקובנה פיש, הכנוייה בפי כולם גם "א יידישע מאַמע" וגם "גפילטע פיש") ליכלכה את רַדַמֶס האנין, ואנחנו, השבוּיים המסכנים מארץ כוש, הלבושים ברצועות מותן בלבד והמרוחים בחצי ליטר של אותה טנופת, היינו לדחלילים של כולם. הסולנים, זמרי המקהלה והסגל הטכני נרתעו מבני התשחורת כמו מבני מגיפה. הגזענים שכאלה! אח, אילמלא או""מ-שמום היינו כבר נכנסים לקהיר שלהם, רכובים על טנקים מזיעים, היינו דוהרים בלי שום כרטיסים הישר לתיאטרון האופרה המפורסם שלהם, שנחנך בבכורת אותה אופרה עצמה, פרי עיקשותו של ג"וזפה ורדי, בשנת 1871.
מצחיק!
מיכל, דווקא קיבלנו שני קומנטים שלך בדואר ולא רואים אותם לא כאן ולא אצל גלי-דנה.
נו, לכו תבינו! אני מזמן אמרתי שכל בלוגר כאן, צריך שתהיה לו בבית פינת עבודת אלילים לטובת המתכנת. אולי אם נעלה לו מנחות של פירות וקטורת (אני מקווה שהוא צמחוני ולא צריך לשחוט איזו כיבשה) – אולי אז יהיה הגיון בתופעת המחשבים הנעלמים.