מבנה התחנה עצמו – צריף לבן ללא מותרות ופיתולים, רקע אידיאלי למראות של פנס הקסם.
הגדוד התיישב מול המלבן של בניין התחנה, והטוראי זינגר הקדים את הקרנת זיכרונותיו הבהירות והססגוניות במלות פתיחה אלה:
"חברים יקרים, עכשיו פנס הקטר הנכבד שלנו ייקח על עצמו תפקיד חדש ולא שגרתי, וישמש לנו 'קרן אור' בממלכת החושך', כניצוץ ההתגלות בחשכת השכיחה, במלים אחרות, הוא יקרין בשבילנו את הסצנות הבלתי-נמחקות מימי נעורינו".
על קיר התחנה הופיע כיכר אוקטובר, שבאמצע שדרות אדומות, עם בניין אסיפת הסוחרים לשעבר (היום הוא מרכז מסחרי "אורביטה") בצד אחד, ובצד השני – הרכב פסלי הארד: ולדימיר איליץ' בגילוי הקרחת, הפועל, בת האיכר, ושלישיית הלוחמים – החייל, המלח המהפכני והפוליטרוק. ומאחוריהם מתנוססת כיפת היכל המוזות, הלא הוא תיאטרון האופרה והבלט, סמלה של העיר. הבניין המגלומני לא נועד במקור לצורכי הזמרה והמחול, אלא תוכנן כמיכל לעצרות המוניות, בית-כל-עמינו-ועממינו. יוצרי פלא העולם השמיני הזה חלמו על כך שבזמן מצעדים צבאיים יעברו דרכו טנקים מעוטרים בזרי פרחים, והכיפה הקבירה תיפתח כפרח הלוטוס, ותגלה לעיני ההמון הנלהב מחזה מרעיש של תמרוני אווירונים קרביים בשחקי תכלת. אבל די מהר השתלטו על המקדש האלים הפגניים של האמנות הקלסית, והתחיל הטרנד הרגיל: "ריגולטו", "יבגני אונגין", "אגם הברבורים" והחזרות הנצחיות של "עלמת הקרח", שאף פעם לא בוצעה.
עכשיו אנחנו רואים על המסך את קבוצת תלמידי התיכון, שנכנסת לטרקלין התיאטרון הריק. את הנפשות הפועלות אנחנו מכירים היטב. הם עוצרים מול הפרסקו המפואר בפויה העליון, ואין בכוחם להסיר עין מיצירת המופת המונומנטלית, בה קהל נלהב בתשואות ובמחיות כפיים מביע את התפעלותו מכהני המוזות, שקפאו על עומדם בהשתחווייה אקסטטית. העורפים והצדודיות מייצגים את שלל הסובייקטים של החברה הרב-לאומית והאל-מעמדית: קצין-קבע במדי מסדר, מתיך פלדה – חתיך מאגדה, שהחליף את בגדי העבודה בסמוקינג, אבל ממשיך להחזיק במוט ברזל וכף מתיכים, מורה ראשונה עם צמה משונה, בוכרי בחלוק ססגוני, שהביא להיכל המוזות את מלוא זרועותיו של פרחי כותנה, ילדי אוקטובר וצופות צעירות – כולם נכונים להמריא ממקומות, שתפסו בזכות ובצדק, על-פי הכרטיסים שנרכשו כסדרם, ויחד עם הברבורים הקטנים, עם הנסיכות ועם המכשפות לעופף בדחף אחד אל רקיע הבדולח, שם חיל האוויר בהינף כביר מסתער על נהר די-נור.
יפה. ואני אוהב את הסגנון. אבל מה פשר השם? ומה מלפומנה עושה פה?
אתה צודק, לא שמתי לב שזאת רק התחלת הפרק. הייתי צריך לקרא לקטע אחרת. אתקן את זה. תודה.
זה כל כך הזוי הצורת כתיבה שלך, היא נותנת לי מקום גם לזכרונות שלי, גם אני רוצה להקרין אותם.
רק שהחיבור עם התמונה שלך כל כך יפה. ואצלי הזכרונות במח, אפילו לא מתויקים, שוכבים ומחכים לגאולה
להתראות טובה
מגאלומני זה לא מילה. קתדרלת הדת העממית.
כיפה ב-כ". והבחור מביא שלל פרחי כותנה? או זר של פרחי כותנה?
מקוה שאני לא נודניקית מדי (בעצם אני כן, אני מנדנדת אפילו לעצמי).
לא הבנתי אותך הפעם, מיכל.
גם אצלי כיפה בכ". ואין אצלי "שלל פרחי כותנה" אלא "מלוא זרועותיו של פרחי כותנה". הסבירי, בבקשה, למה התכוונת.
או קיי. לא ציטטתי במדויק – מלוא זרועותיו פרחי כותנה" בלי "של".
תודה, טובה!
אני בטוח שעוד תכתבי את זכרונותיך ונקרא אותם בענין רב.