מי שלא עבר את תחנת ""תשחורת", מותר לו לא להאמין בקיומה, ויש כאלה שאינם מאמינים אפילו בקיום המלה "תשחורת". אבל בני-האלמוות הם עדי ראיה לכך שהתחנה אכן נמצאת בקו הנסיעה "נובוסיבירסק – בֶּרְדְסְק", ולא מדובר במרה שחורה, אלא להפך, בשחר נעורים, לכן אין שחר לחששות של שחרי הבהירות. ואין שום דבר מעניין בתחנת "תשחורת", אין בה מה לעשות, ואף אחד מאתנו מעולם לא ירד כאן מהרכבת. מה שכחנו פה? דממה ושממה.

אבל היינו פעם בני תשחורת, למרות שהקורא הישראלי העכשווי לא יבין במה מדובר. היינו פעם תמימים כל-כך, שבפשטות חיִינו את חיֵינו הנצחיים, בלי להתעמק לא בנצח ולא באלמוות על כל סגולותיהם החולפות. איה היא היום התמימות הילדותית הזאת,  האמונה הטהורה בקיום המציאות, כפי שהיא ניתנת לנו לחישה ולחוויה? אולי רק בסרטי הילדים ובהצגות התיאטרון שבשחר ימינו…

 בחור ישראלי אחד בסניף של "איסתא" שברחוב יואל סלומון רוצה לעשות את עצמו גדול לפני הבנות, ותוקע אצבע בהרי אַלְטָאִי על מפת העולם השלישי, שתלויה שם כמו כתובת על הקיר, ואומר: "זה לא צחוק, הגעתי עד קַזַכַּסְטָן!" ועל מה אצביע אני, במה אתקע אצבעתי אני, אחד שאיבד את לוקוס-דומיני וביזבז את לוגוס-הומיני? האמנם היא קיימת על המפה, נובוסיבירסק, עיר הולדתי? אין נקודת ישוב כזאת, ומעולם לא היתה. היא ריאלית אפילו פחות מתחנת  "תשחורת" – פיקציה נטו, פרי דמיוני הפרוע בהשפעת החמסין.