הכרטסת כותב ומצייר
"אל תפסיק את המבוגרים, אבוקסיס! חשבתי הרבה על האפשרות להביא אותם לידי מגע. בלי התנגשות חזיתית מסוג זה העלילה תלך לאיבוד, לא נשיג שום קולמינציה, ויתכן מאוד שבכלל לא נסיים את הספר. אתה מבין, הם חייבים ליצור קשר כמו נציגים של שתי ציוויליזציות קוסמיות. השאלה איך הם יתקשרו ביניהם?"
"אבל בשביל מה אתה צריך ת" קולמינציה הזאתי? אפשר לכתוב רומן פוסט-מודרני גם בלי השטויות האלה. כל זה בעבר, חביבי: יסוד, התרה וקָטַרַקְסיס. אתה קודם-כל עשה את עצמך אינטלקטואל לאללה!" הסופר מהשפלה מבחין בסערה המתקרבת ועושה תנועת הרגעה בשתי ידיו הוירטואליות. "בסדר, בסדר! טוב, נפגשו באמצע הלילה, לאור הירח, בערבה רחבת הידיים… מה הבעיה? קראת את גוגול? "המפקח"? אצלו הכול נגמר בסצנה אילמת".
"לָא-א, זה בנלי..."
"אולי המטוס שלהם פשוט נכנס ברכבת שלך או בתחנה המרכזית, אפילו בבית-הספר שלכם, הכול מתפוצץ והגיבורים נאבדים לכל הרוחות יחד עם האנטי-גיבורים. נכון שזה חזק? וגם משַחק ת" תאומים! השריפה מתפשטת במהירות הקול, והעיר כולה נשרפת בצ"אק כמו הירושימה. מה רע בקולמינציה שלי?"
"סגנון הוליוודי. לא ילך. אני אומר לך: הם חייבים להיפגש. השאלה באיזו שפה הם ידברו".
"אז בוא נעשה אחד מחבר"ה הישראלים עולה חדש מברית המועצות. הוא יוכל לתרגם בשביל כולם".
"הרעיון שלך ממש גאוני", אני עונה לו בחמיצות, "איזו אנרגיה טמונה בו, כמה אפשרויות לחדד ולהמריץ כל פעולה ומערכה. תתאר לך איך הוא לוחש לשני הצדדים בתנאים קרביים. דרך אגב, עוד מעט יופיע אצלם גם אוקראיני אחד, והראש שלי יתפוצץ במקום בית-הספר שלך".
"שידבר ארמית, כמו שדיבר עם הארץ האמיתי אצל כמה מתרגמים עבריים בעבר".
"אבל אני לא…"
"לא חשוב! בישיבות לא יקראו ת" ספר שלך, והקהל הכללי… רגע! יש לי רעיון יותר טוב מהמתרגם! אנגלית למדתם בבית-הספר היקר שלכם?"
"צִ"יפְּס, אולי זהו פתרון יפה לחיי יום-יום, אבל לא לספרות. אפילו טולסטוי הגזים מאוד עם הצרפתית שלו ב"גֶר אֶ פֶה". תחשוב על הקורא הפוטנציאלי המסכן!"
"נמאס לי מזה, למען האמת", מתקומם מיקי-רוני, "אתה בישלת את כל זה כולל אותי, למה אני צריך לעזור לך בפרוייקט הטיפשי הזה? ואל תקרא לי צִ"יפְּס".
ואני מבין את עמיתי הדמיוני. כנראה, כל העסק אמור להסתיים בכישלון המחבר. בכישלוני. אולי לא תהיה כל קולמינציה, אולי העלילה תתרסק, ומרוב תכניות ייצא קוץ", רסק עגבניות… נחיה ונראה, ניתן לכוחות ההתמדה לפעול בעצמם. הדבר היחידי שאעשה בינתיים, אכתוב את סיום הספר, כדי שלא להישאר ללא מסגרת. לפחות את המשפט המסכם. משהו רב-משמעי ורב-ערך. נו, למשל:
"דפי הדלת האוטומטית מאחורי גבו נצמדו בנקישת-פצפוץ, והוא ראה לפניו מישור צחור של רומן חדש, נקי מכל נגיעה של אצבע מחבר מלוכלכת, המשתרע עד אינסוף".
המחבר מהרהר בנושא של שפה משותפת
המחבר ממשיך להרהר בנושא של שפה משותפת
נקודא, הסיום הזה חתרני נגד כותב השורות עצמו… ונגד הספרות כולה. יפה, אבל לא קל מדי?
נכון, אמיר. בעצם, כל הספר הוא הרהור אחד מתמשך, ספקני למדי (ואני מקווה שגם מצחיק לפעמים) באפשרות לכתוב רומן ובאפשרות לזכור דברים כמות שהם, לכן הפתרונות שלי הם זמניים ובודאי לא רציניים.
משעשע בהחלט. אפשר שכל התקשורת ביניהם תהיה בתודעה. לא צריך לדבר בכלל. סתם לעבור ממחשבה אחת לשניה. ואולי הם כולם יסעו ליורודיסני לפרוייקט הידברות?
רעיון מצויין, מיכל.
אפשר להשתמש בו בשביל הספר הבא אם את לא תכתבי אותו קודם בעצמך.
(וגם לא נמאס לקרוא)
תודה, אודי.