גם אני, כנראה, פשוט מפחד מפגישתם האפשרית בין גיבורי הרומן והאנטי-רומן, כי אין לי ספק שלא ייצא שום דו-שיח קונסטרוקטיבי ביניהם, וכל אחד ימהר להכריז שאין לא פרטנר למשא ומתן. איך ידברו קונצמן, אהרנוביץ" או אפילו זינגר דאז, זינגר הרוסי, עם שלומית, עם יודה ברנצ"יק, או עם איזה דני ברזני מאותה כיתה מעופפת? עניין רצוף בדיבורים עניין אבוד… ואיזו אבדה זאת! התקווה היחידה, הדבר האחרון שנשאר – לנסות להגיע להסכם עם ציפס-אבוקסיס. המצאתי אותו בעצמי, את האנטי-מחבר הזה, לכן יש לנו שפה משותפת. אני מתקשר אליו ורוצה לקבוע פגישה, ומיד מתחילות בעיות. לא נוח לו בירושלים, רק לחשוב, או שאוויר הרים צלול מדי בשבילו, או שכָּפייה דתית לא נותנת לו לנשום חופשית, כך או אחרת, בא לו להיפגש איתי באזור התחנה המרכזית בתל-אביב.

"טוב", אני אומר, "אם אתה תמשיך ככה אני בכלל אבטל אותך. התפקרת לגמרי!"

"למה אתה אף פעם לא מרוצה, נודניק?|"

"כי אתה תוצר טיפוסי של דעתי המתנשאת על הנוער המצוין שלנו, הבנת? סטריאוטיפ גמור. אבל יש לך סיכוי לשפר את התדמית שלך. בוא נפגש ב"תמול-שלשום", בין מדפי-ספרים. אתה סופר או מה?"

"אני סוּפּר-סוֹפר, חביבי. קבענו, שיהיה "תמול-שלשום" אם אתה משוגע על המקום הזה".

כמו שציפיתי מציפס, שיחתנו מהתחלה העלתה את נושא המתח שבין ירושלים לתל-אביב:

"איזו עיר!" מתגרה בי ציפס . "כאן אפילו זונות ופוּשרים מנשקים מזוזות" .

"אז מה", אני עונה לו ברוח טובה, "אצלכם על החוף אפילו רבנים מנשקים מדוזות. בסך הכול, בקנה מידה של המדינה, שוררת הרמוניה מלאה. ועכשיו, צ"יפְּס, ישר לענייני הספרות! אתה מודה בכך שלגיבורים שלך אין שום עתיד אם הם לא יפגשו עם גיבוריי?"

"מה איכפת לי. אני אכתוב על משהו אחר. יש לי בראש עלילה אחת: ילד פלסטיני וילד ישראלי נוסעים ליורודיסני..."

המחבר מהרהר בנושא של שפה משותפת

המחבר ממשיך להרהר בנושא של שפה משותפת

המחבר מביא נקודה נוםפת להרהוריו בנושא של שפה משותפת