ובימים כאלה, נהלל רחוקה ממני כמו ספר סגור. אני הולכת בלי אבנים בתיק (זהו היום השלישי בשבוע) וכשאני מדברת עם הילדים, המכות היבשות ההן לא חובטות בי בקצב הלב. אלה הם רגעים מתוקים מאד, אני נקראת בהם אנסטסיה ויש בזה תחושת זרות של שיער צהוב וכפר על גדות נהר רחב ששמו אולי ברוד. עכשיו ההפסקה הגדולה, ואני בחצאית ...

ריח נבלה עולה מחדר הכניסה וחולף בגלים, כמו אדוות מנומנמות, על פני הסלון. היא יושבת על הספה וקוראת מייל מאח שלה. המיילים שלו ארוכים וצפופים. היא מדפיסה אותם ומניחה בעדינות בתוך קלסר על פי התאריכים. הוא עצוב, וחסרה לו יד מנחמת. שם הוא מתמכר להרגליו להסתבך בתוך מחשבותיו ולא להרפות מהן (הן לא מרפות ממני בת חן, את חושבת שאני ...

        "תראה את רינת." "אני רואה." "מה אמרתי לך? היא ככה מהבוקר. על הרצפה, דבוקה לטלוויזיה."  "נו, אני רואה." "כל יום היא ככה. האף נוגע במסך, אתה רואה שאני לא מגזימה."  "מה היא רואה שם? יש בכלל תוכניות עכשיו?" "לבנון. גם אם זה דמויות שזזות בין נקודות שחור לבן, היא שם, אי אפשר להזיז אותה."  "את מתכננת ...

  התמונה היא של רוברט ג'ורדן מ'למי צלצלו הפעמונים'. הייתה תקופה בה חשבתי אותו לתאום הנפש שלי. באותם זמנים גם מאד רציתי ללבוש עניבת מדריך ירוקה-לבנה והייתי מאוהבת בדן ליפנר. לא היו לי הרבה חברים. הייתה את ההודית ההיא מהשכונה של התימנים, איפה שהנשים עדיין לבשו גלביות ארוכות שחורות מנוקדות בפיאטים. הייתי יושבת מול החלון בבית הספר ומדמיינת שהענפים מעץ ...

"מה את כותבת?"  "סיפור." "אולי הפעם תכתבי סיפור שמח?"  "אני לא יודעת איך כותבים סיפור שמח."  "נו, עינת, כמה אפשר לכתוב על בדידות או על שיגעון."  "זה לא ככה, יש המון תקווה בסיפורים שלי."  "כן, אבל אז את מורידה מהשמיים סלע ומנפצת אותה."  אני מנסה להיזכר במשהו אופטימי שכתבתי, ולא מצליחה. יש את רקדנית הפלמנקו שזוכה בפרס חשוב בתחרות בלונדון, ...

  זאת לא אהבה, לפחות לא האהבה שהיא מכירה, עם הסיבוב של המרפק, הנשימות המוגברות, ההשענות המתנשפת על השולחן, האחיזה ביד, הפחד, ההתחננות הפנימית שיכנס כבר, שיעלם בתוכה.     הוא מאד יפה. וגם מקשיב עם העיניים, לא מזיז אותן כשהיא מדברת. לפעמים מעביר יד על הצוואר,  אולי ככה זה אמור להרגיש. היום אפילו דיבר על בלזק והיא דמיינה איך ...

באהבה בימי כולרה , זוג זקנים שט בתנועה אין סופית בין חופים טרופים, מתפשט ועושה אהבה בת חמישים שנה.         דליה רביקוביץ כתבה ואני ספינה ואתה ספינה אולי מבצרת יותר איך אתה ואני הולכים בים שאינו שקט אל תמחק אותי ואל תעלים ואל תעשה כאלו אינני.         אני יושבת מול החלון והים רחוק ממני. ...

אתה חושב שאני מבינה דבר או שניים על געגוע. מדבר עם אמא שלך בעדינות בערב שבת. הימים האלו מבלבלים אותי, אתה זורח. עוד מעט גם תניח כיפה ותקדש את היין. כואב לי מבפנים, בבתוכו של הבטן. אני רוצה לעמוד לידך ולקבל קצת מהאושר הזהוב הזה שמרוח לך על הפנים. אני רוצה לבשל לך מטעמים מסירים מבעבעים, אני רוצה ללבוש לכבודך ...

  כשאתה מדבר אליי, אני שומעת קולות. הצלילים הם שלך, אבל ברווח שבין השריקות, אני מקופלת. מחזיקה את הראש בין הברכיים. מפרידה ומקלפת עד שהאותיות נשארות ערומות, מושפלות, מחכות שתאסוף אותן בחזרה לפני שייפלטו בעלבון קדמוני.    

   איך לא זרקתי את המפתח? את המספר שלו מחקתי, את התמונות דחפתי לקצה הארון, את הבגדים החזרתי, הייתי צריכה להיפטר מהמפתח. כמו להרחיק סכין גילוח מנערה אובדנית. הבית שלו מדיף ריח חזק של בשר. שום דבר חדש. אותה מאפרה, אותה טלוויזיה. אני נכנסת לחדר שלו. לא יודעת מה לחפש, אם אני בכלל מחפשת משהו. אולי אני צריכה לבדוק אם ...