אם מסתכלים קרוב מספיק

 
"תראה את רינת."
"אני רואה."
"מה אמרתי לך? היא ככה מהבוקר. על הרצפה, דבוקה לטלוויזיה." 
"נו, אני רואה."
"כל יום היא ככה. האף נוגע במסך, אתה רואה שאני לא מגזימה." 
"מה היא רואה שם? יש בכלל תוכניות עכשיו?"
"לבנון. גם אם זה דמויות שזזות בין נקודות שחור לבן, היא שם, אי אפשר להזיז אותה." 
"את מתכננת להסתכל עליה מהמטבח כל היום?"
שתיקה. 
"לא קמה לאכול, לא נוגעת בספרים שנתתי לה, לא מביאה חברות. מי שמע על דבר כזה. נכבית לכמה שעות כמו זומבי, אתה חושב ש…"
"שמה?"
"שאולי היא יש לרינת את מה שיש לצופיה?" 
"אל תקשקשי עכשיו שטויות, הכל בסדר עם הילדה, היא בסך הכל מול הטלוויזיה כמה שעות ביום, זאת בעיה של כל הילדים היום, אל תהפכי אותה לצופיה."
"קראתי על זה איפשהו, שאפשר לחלות בזה בדיוק בגיל הזה. שהכל בסדר ואז הילד פתאום נעשה כזה, עם המבט של הכלום והטקסים המוזרים שאף אחד לא מבין. אומרים שזה תורשתי אתה יודע, אם יש את זה לאחות אחת, יש סיכוי שיש את זה לשנייה"
"רינת לא צופיה, אל תכניסי לעצמך רעיונות לראש. היא ילדה נורמאלית לגמרי. אולי- " הוא נעצר לחשוב אם להמשיך את המשפט, מה אני מבין בזה בכלל, הוא תוהה, "אולי רינת למדה את זה ממנה, את יודעת, למרות הכל, זאת אחותה הגדולה. היא בטח למדה מצופיה משהו." זה נשמע הגיוני, הוא חושב. אני מקווה שלא, הן כל כך שונות. 
היא נשענת על המשקוף ומסתכלת על הילדה, היא נראת כמו פסל, היא מהרהרת. "אני כבר לא יודעת מה עדיף." פולטת.
"ממה עדיף?"
"ככה או המוסיקה בווליום מצמית, לפחות עכשיו היא שקטה." היא מעבירה את החרוז בשרשרת מצד אל צד. "כשהיא עם המוסיקה, עם השיער על הפנים והבעיטות האלה," היא משתתקת והחזה עולה לנשימה ארוכה, "היא מפחידה אותי."

הוא מתקרב אל רינת, נעמד מאחוריה ורואה תמונה מחוספסת בשחור לבן ובפינה, שלושה עצים ירוקים משוכפלים מהקליטה של האנטנה המפוסקת על גג הטלוויזיה. הוא מתקרב ורואה מתוך הנקודות להקה לבושה בכובעי קש. 
גבר שחור עגול לחיים נושף בחצוצרה. דני קיי ניגש אל הרחבה לצלילי הפסנתר, מרחף מקצה אחד של הרחבה אל הקצה השני, אל האישה. הוא שר שורה והחצוצרות עונות לו כמו סימן קריאה. הן עולות ומתחזקות בכל שורה עד שהוא תופס את האישה, מסחרר ומשחרר אותה אל הקהל המחויך. השיר מוכר לו. אולי מהתנועה, כשהיו רוקדים במועדון של הקיבוץ עוד כשאשתו אהבה לרקוד. היא אהבה לרקוד? הוא ניסה להיזכר. אולי לא. הם רקדו קצת והיא הייתה מתבלבלת ומסמיקה עד שהייתה פורשת אל הפינה, מבוישת. הייתה מחכה לו שיגמור לרקוד וילווה אותה הביתה. והוא היה רוקד עד לשיר האחרון. לא כמו דני קיי, הוא חייך לעצמו, אבל היה לו שם צעד או שניים שעשו רושם לא רע. 
"מה את רואה ילדה?" הוא העביר יד על התלתלים.
"סרט."
"על מה הסרט?"
"על אהבה." היא לא מזיזה את העיניים מהמסך.
"מי אוהב את מי?" 
"זאת פייר אנג'לי, סרט ישן מאד, עוד מהתקופה שלי." רינת נשארת שותקת מול הטלוויזיה, העיניים שלה נעות מצד לצד לפי התזוזה הכפולה של הרוקדים המטושטשים.
"את רוצה שאני אנסה לשפר את התמונה?"
"זה הכי טוב שיש." היא פולטת, מנתקת את העיניים מהמסך ומסתובבת אליו. זוג עיניים גדולות, בוהקות, שמחות. שום סימן לצופיה, לבינתיים. חשב לעצמו וניזכר במבט של אשתו בעורף שלו.
"לא מפריע לך שזה מטושטש? בקושי רואים משהו."
"לא 'כפת לי." היא מסובבת את המבט חזרה לטלוויזיה. שיר חדש על שיקגו מתנגן מתוך הקופסא. את המוסיקה שומעים בחדות ובדיוק, מנותקת מההכפלה והנקודות.
"ושזה שחור לבן? לא מפריע לך? היום יש צבעוני, כמו במבט לחדשות."
"אני דווקא אוהבת את הסרטים הישנים," היא מעבירה אצבע על הזכוכית. הוא מבחין בעקבות האצבע שלה על המסך, שוב המבט שלה מהמטבח נגע לו באוזן, כמו קרחון.
"חוץ מזה, אם מסתכלים מספיק קרוב," היא מתקרבת ונצמדת אל הטלוויזיה, עד שהאף מתעקם והמצח נשען על הזכוכית. "אפשר לראות צבעים."