תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
התמונה היא של רוברט ג'ורדן מ'למי צלצלו הפעמונים'.
הייתה תקופה בה חשבתי אותו לתאום הנפש שלי. באותם זמנים גם מאד רציתי ללבוש עניבת מדריך ירוקה-לבנה והייתי מאוהבת בדן ליפנר.
לא היו לי הרבה חברים. הייתה את ההודית ההיא מהשכונה של התימנים, איפה שהנשים עדיין לבשו גלביות ארוכות שחורות מנוקדות בפיאטים.
הייתי יושבת מול החלון בבית הספר ומדמיינת שהענפים מעץ האקליפטוס הגדול שהשתמר כאנדרטה במרכז החצר הגדולה הם זנבות של יער ספרדי אפל. אני ידעתי באופן מדויק איך לשים את הפצצה ורציתי לעזוב הכל למען אהובתי קצוצת השיער. שיננתי לעצמי מונולוג ארוך ומפותל על ההיסטוריה של סבי, לוחם ההגנה שישב בכלא הבריטי בעכו ופרטתי לעצמי את הדילמות המתבקשות בהיותי ממשיכת דרכו. בקו 4, בחזרה אל הבית, הנופים של רחוב מנוחה ונחלה העייף היו רצים מולי ואני עצמתי עיניים ופתחתי אותן במסעדה בפראג, מתחכמת עם המלצרית של קונדרה.
היום אני חולפת על פני צומת ירקון ומתבוננת בבית הקברות. אני קוראת ליואל הופמן לשבת לידי. הוא מתייצב, אדם מהורהר בחגורה לוחצת, קוקו אסוף ומתוח על ראש כסוף ומקריח.
יואל, אני אומרת, אני לא מצליחה לכתוב יותר. תספר לי איך לשחרר את עצמי מכל זה ורומזת לו בעיני על התקהלות האבלים בעודנו עוצרים מול הרמזור.
הרמזור מתחלף לירוק ויואל שותק. משחק בחוסר סבלנות בכפתור הנעילה.
יואל, אני אומרת, מה הפרוש של כל זה?
הוא שותק, מאחר להרצאה שהוא מעביר באוניברסיטת חיפה והוא רעב וכלוא בתוך הפיאט פונטו שלי. החלון שלו תקוע והוא מתחיל לזוז בחוסר סבלנות בתוך הכסא שקטן ממידותיו.
יואל. תדבר איתי, רק כמה מילים עד לצומת בלינסון ואז אני משחררת אותך לדרכך.
הוא שותק, פותח וסוגר את תא הכפפות, חם לו בתוך האוטו ונקודות זיעה זעירות ממלאות את המצח שלו.
הרמזור של תיכון אחד העם מתעכב. יש לנו רק עוד כמה מטרים יואל, אני אומרת, מנסה לחלץ ממנו את תאור יפיפה של כוס או מזלג. יואל! אני צועקת. הוא נצמד חסר אונים אל מסעד הכסא.
לך תזדיין, אני פותחת לו את הנעילה האוטומטית והוא מזנק מהאוטו אל משאית דוהרת שעוקפת אותו בדרך לשיפוצים בקטע הכביש ז'בוטינסקי-קפלן. המשאית ממשיכה לסוע והוא נעלם תחתיה.
אני מחנה ונשארת באוטו, לאונרד כהן מעשן וממלא אותו בעשן. תיסעי, הוא אומר לי, סעי כבר.
עינת, הקיפצוצים האלה יפים ומשעשעים לקריאה, וגם משאירים המון זנבות שבא למשוך בהם עוד.
אולי תספרי לנו בהמשכים איך שמת את הפצצה של סבא, מה יואל אמר כשהוא חזר מהמתים, וכמה טיפ השאיר ליאונרד כהן למלצרית של קונדרה?
תגובה נהדרת,
כמובן שכל הדמויות הללו ממשיכות להתקיים בראשי, אך הן שותקות ברצינות תהומית, ללא שמץ של הומור עצמי. מחכות לדבר גדול ומטלטל שיקרה כבר
טורקי טורקי, לא? תבחרי אחת ותתפסי אותה באיזו סימטא אפלה, רק את והיא…
רעיון טוב, אני אתחיל בהמינווגי. בכלל, יש לי חשבון לא סגור איתו
יש פה ספרות, יש את הניקיון שמאיר אתת הלב, מצד אחת כתוב פשוט, מצד שני מגלה את הסמוי, וסותר אותו.
נהנתי לקרא, בגלל השצף קצב, אבל העצירות…
להתראות טובה
כל תגובה היא עסיס מלא חיים. קוראת שוב, מגרדת את הפדחת, קוראת שוב, מחייכת.
נשיקות
ע
תעתוע? אנא הסבר כוונתך
התמונה שלך היתה שונה ,האם בשתי התמונות זו את?
אני
האם באחת התמונות את צעירה יותר?
באחת התמונות אני עוד בת 27, שזה גיל של עליזות נעורים, כאמור. התמונה השנייה (זו שמופיעה מימין) צולמה ביום בו מלאו לי 28, וככל הנראה הקפיצה לבגרות ניכרת לכל.
שבוע נפלא
ע
היתה לך בהתחלה תמונה עם שיער שחור ופנים שונות לגמרי,עכשיו התמונות זהות,בתמונה עם השיער השחור את כאילו אחרת לחלוטין.
היו כל מיני תלונות לגבי התמונה הקודמת. אני דווקא חיבבתי אותה, שויין.
אני מקווה שעכשיו הכל ברור וידוע, שלא נחטא במקום לדמיון, חלילה
עינת יקרה!
בעצם התעתוע נשאר תעתוע:בתמונה אחת שחורת השיער הילדותית לעומת התמונה הבהירה בה את נראת כל כך יפה ואצילית
ובוגרת בהרבה ומיוחדת.
האם באמת נסעת עם יואל הופמן "נזיר הזן"?,ועוד משהו ממש נדהמתי כשהחלפת את התמונה הראשונה באחרת ועכשיו, אנא גלי לי את סודך…
אני מסמיקה אל מול התגובה האחרונה, מסתבר שיותר קל לכתוב פוסטים מאשר תגובות.
בכל אופן, תודה רבה.
זאת אני בשתי התמונות. לכל שאלה או הבהרה נוספת, אנא פנה אליי במייל einatal@netvision.net.il
אני מעדיפה שלא לנהל פינג פונג בתגובות.
תודה
איזה יופי!
איך קראתי את זה רק עכשיו?!
סיום מעולה
כבוד