לא לגעת / מורידה סלע מהשמיים

"מה את כותבת?" 
"סיפור."
"אולי הפעם תכתבי סיפור שמח?" 
"אני לא יודעת איך כותבים סיפור שמח." 
"נו, עינת, כמה אפשר לכתוב על בדידות או על שיגעון." 
"זה לא ככה, יש המון תקווה בסיפורים שלי." 
"כן, אבל אז את מורידה מהשמיים סלע ומנפצת אותה." 
אני מנסה להיזכר במשהו אופטימי שכתבתי, ולא מצליחה. יש את רקדנית הפלמנקו שזוכה בפרס חשוב בתחרות בלונדון, אבל היא גומרת על הספה, בלי איפור, מסתכלת על הגשם. 
זה לא אופטימי במיוחד. 
"את יכולה לכתוב על אהבה." הוא שולח יד אל החזה שלי. 
"לא עכשיו, אני כותבת" הוא מוציא את היד מהחולצה, "אני תמיד כותבת על אהבה." 
"כן," הוא ניגש אל המחשב שלי ומסתכל.

בבוקר היא קמה ופתחה  את ארון התרופות וראתה שבעלה שוב סימן במרקר ירוק על כל התוויות

ל א   ל ג ע ת !!!

"עוד סיפור על שיגעון?" 
"אני לא חושבת, דווקא רציתי שהיא תהיה שפויה, אני רק לא יודעת איך להפוך אותה לכזאת." 
"מה יש לה?" 
"חשבתי שאולי תהיה לה איזה הפרעה מילולית, כמו לעוות את המילים שהיא שומעת."
"אוי עינת" 
"כמו, כשמישהו אומר לה "עשיתי עכשיו כביסה" היא שומעת נכון, אבל אומרת "רציתי לזרוק את העריסה" וכולם חושבים שהיא סכיזופרנית, אבל בעצם יש לה בעיה כזאת באונה הימינית, למדנו על זה באוניברסיטה, קורס שלם." 
"נו, ואיפה נקודת האור?" 
"היא יפה." 
"אהה." 
"היא נורא-נורא יפה, כאילו הזמן קפא מאז שהייתה בת שמונה עשרה." 
"והיא מבריאה בסוף?" 
"מה פתאום?" 
"משהו אופטימי, על איך שבעלה עוזר לה לעבור את התקופה הקשה ובסוף היא מדברת נורמאלי." הוא שותק ואז פולט "כמו כולם." 
"אני הייתי בכיוון שבו התרופות שנותנים לה גורמות לה להתחיל להאמין בעיוותים שהיא אומרת, עד שמוציאים אותה מהבית להתאשפז במוסד סגור." 
"נו עינת." 
"מה?" 
"כלום. חשבתי אולי, אולי תכתבי עלינו." 
"אבל אתה בראש שלי, זה לא נראה לי כל כך שמח" 
שתיקה. 
אולי באמת אכתוב עלינו.