תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
ריח נבלה עולה מחדר הכניסה וחולף בגלים, כמו אדוות מנומנמות, על פני הסלון. היא יושבת על הספה וקוראת מייל מאח שלה. המיילים שלו ארוכים וצפופים. היא מדפיסה אותם ומניחה בעדינות בתוך קלסר על פי התאריכים.
הוא עצוב, וחסרה לו יד מנחמת. שם הוא מתמכר להרגליו להסתבך בתוך מחשבותיו ולא להרפות מהן (הן לא מרפות ממני בת חן, את חושבת שאני בוחר בהן? אולי) השורות צפופות בלי רווח והן גדושות בפרטים ושגיאות כתיב.
הריח בלתי נסבל, אבל אף אחד לא מתקשר אל בעלת הבית. היא אף פעם לא מגיעה לכאן. רק הבן שלה לעיתים דופק בדלת, נוצץ מזיעה, ממתין בנימוס ובעיניים מושפלות מחוץ למשקוף, לתשלומי החשבונות.
פעם אחת בלבד, כשרק עברה לכאן, נכנס אל הבית בהיסוס וביקש כוס מים (מהברז, זה בסדר, אל תטריחי את עצמך, מהברז) היא התיישבה על הספה והוא התיישב מולה. ברעידות זעירות נאחז בכוס בכוח, עד פחדה שתשבר. הוא שתק והיא נשארה ללא תזוזה על הספה, מחכה. הרגישה שהוא מבקש לומר משהו ושתקה. בתנועה פתאומית הוא הטיל את פניו אל כף ידו הרועדת והשמיע צפצוף ארוך ומשונה. היא קפאה בתוך הגומחה בספה והוא סיפר לה בגניחות בכי עצורות על אימו, שיושבת מול הטלוויזיה כבר ארבע שנים, מכורה לטלנובלות ומסרבת לצאת מהבית, בקושי מתרוממת אל השירותים. הריח. היא נזכרה. הוא דיבר על הריח הנוראי שעלה ממנה. ישב מולה, דומע ומהורהר, מבטו נעוץ במדף שעל הקיר, וניסה לתאר בלחש את הריח ההוא. ריח חמוץ, חיכך את אצבעותיו כמו מפורר חול, ריח של מקרר עבש, של חיטוי (לא חיטוי נקי, חיטוי של בית חולים, אמר) ריח של תרופות ובשר מקולקל ותבשיל זר. היא זוכרת שלבסוף, כשסיים, חדר אל הנחיריים שלה הריח הארור, ריח הזקנה שנושקת אל המוות.
היא פתחה חלון וחזרה אל אח שלה. יושב כפוף אל המחשב בתוך עיר גדולה והפוכה.
את צריכה לראות את החיים פה בת חן, את היית נהנית. אני יודע שכן. היית נותנת לי שתי סטירות ומוציאה אותי מכל הסמים והבחורות והשטויות, אני יודע שכן.
היא קפלה את הנייר לשניים, הוציאה מחורר מהמגירה וחוררה אותו. אחר כך תסמן עליו תאריך ותסגור עליו את הקלסר.
ספור כבד, ניסיתי לקרא אותו כמה פעמים, מענין מה המקורות שלו.
להתראות טובה