תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
ובימים כאלה, נהלל רחוקה ממני כמו ספר סגור. אני הולכת בלי אבנים בתיק (זהו היום השלישי בשבוע) וכשאני מדברת עם הילדים, המכות היבשות ההן לא חובטות בי בקצב הלב.
אלה הם רגעים מתוקים מאד, אני נקראת בהם אנסטסיה ויש בזה תחושת זרות של שיער צהוב וכפר על גדות נהר רחב ששמו אולי ברוד.
עכשיו ההפסקה הגדולה, ואני בחצאית הירוקה יושבת על ספסל בצד חצר בית הספר. ההקלה שיש רגע של אין שיעור נושבת מהילדים אלי.
אתמול היה יום לא טוב, לא קרה בו כלום ובכל זאת. הקרעים דיממו בערב כאילו הגיעה שעת תפילה ואני כועסת על אלוהים.
היום אין לכל זה זכר.
סיפור נוגע, כמו פואמה, חמקמק, מן שיר…
הסיום מגדיר את השיר, כי אולי גם אין כבר זכר לנההל.
להתראות טובה
תודה טובה,
חג שמח