תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
תראה, דברים משונים קורים פה. אני לא יודעת איך להסביר אותם. היום מתפרק באיזו לחישה שאף אחד לא שומע חוץ ממני. אני מכירה את הלחישה הזו ונכנסת אל המיטה, מתכסה בשמיכה עד מעל לראש.
והינה אני נרדמת. גם שם אני חולמת עלינו. אני חולמת על בית והלב שלי יוצא מהמקום מרב אושר. הוא כל כך פועם עד שהוא קופץ מחוץ לגוף שלי ואני נשארת ערומה, מתבוננת בו גדל וקופץ כמו ילד.
זה הילד שלי, אני אומרת, וקוראים לו יותם.
אתה לא היית בחלום, אבל היית, כי חלמתי בשבילך, כמובן.
כשאני מתעוררת אני מגלה אותך בסדק שבין המזרון לקיר. אני שוטפת פנים במים קפואים, והינה שכחתי אותך ואני יכולה לסלוח על האתמול. הרגליים עוד רועדות בגלל הקרקע שלא מפסיקה להיפתח. אבל אני עם העיניים למעלה. עוד גירוד חזק משערות המגבת שנודפות התחלה של עובש ואני נקייה.
הבטן, הבטן צריכה להיות חזקה. ככה אומרים. זאת הבטן. אני מעבירה יד על הבטן ואומרת לה
יותם, תהיה חזק עכשיו. צריך לצאת החוצה.
ואני יוצאת אל החוץ.
(אתה לא תבין כי אתה עכשיו חזק וכבר לא אותו ההוא שמפחד. זה בסדר כי לחזק אין מושג וההוא שמפחד מקשיב עכשיו).
אני יוצאת מהבית. שואלים אם אני בהריון, לפי איך שאני מחזיקה את הבטן כדי שלא תפול.
הרחוב הוא אותו רחוב וכולי. אתה יודע. מישהו עם סיגריה נשען על אוטו ומדבר עם הפלאפון על מה יהיה מחר. עוד מישהו מוכר בפיצוציה ואומר תודה כשנותנים לו כסף, יש המון גברים ברחוב שלי אבל רק ניצבים, בחיי שאין להם תפקיד ברחוב הזה חוץ מלחלוף.
אני מחזיקה את הבטן ואומרת לה: את שומעת יותם, זה ערב יפה היום. הבטן חזקה כמו שמבקשים ממנה. הרגליים עדיין רועדות והידיים מזיעות כמו בקיץ ועכשיו רק מרץ.
הלב מואץ כמו סוס טורבו,
אבל הבטן מתנהגת יפה.
אף אחד לא ינשך אותך פה, אל חשש.
הייתי בטוחה שאת נועה, חברה ביישנית שקוראת ולא מעיזה להגיב. טוב, עכשיו אני יודעת שאת זו את והיא היא.
חזק, כובש, מערער… נ פ ל א.
תודה יעל. חיוך נמתח
עינת זה סיפור מקסים, לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת אבל פשוט פרצו לי דמעות מהעיניים (כמו שקרה עם הסיפור שלך "טנגו"). נשיקות
תודה קרן שמש (זה שם! קרן שמש!)
אני אוהבת שאת מתרגשת ממני,
הכי אני אוהבת שאת לא יודעת להסביר
ע
ענוג
שבוע טוב מירי
תמיד שמחה לענג,