נערה אובדנית, סכין גילוח וגפרור/ עליי אף אחד לא מתגבר

 איך לא זרקתי את המפתח? את המספר שלו מחקתי, את התמונות דחפתי לקצה הארון, את הבגדים החזרתי, הייתי צריכה להיפטר מהמפתח. כמו להרחיק סכין גילוח מנערה אובדנית.

הבית שלו מדיף ריח חזק של בשר. שום דבר חדש. אותה מאפרה, אותה טלוויזיה.

אני נכנסת לחדר שלו. לא יודעת מה לחפש, אם אני בכלל מחפשת משהו. אולי אני צריכה לבדוק אם יש נוכחות של בחורה. אין שום רמז לזה. שולחן-ארון-בגדים-מיטה.

נשכבת על המיטה ומתעטפת בשמיכה, לסדינים ריח מוכר ונקי. אני עוצמת את עיניים. מחכה לו במיטה שיסיים את המקלחת. הוא תיכף יכנס וילטף לי את השיער. סכין חותכת בבטן. די, נגמר. כל האהבה הזאת פשוט התמוססה. לא נשאר ממנה כלום חוץ מבור שחור. אני קמה במהירות ופותחת את הארון. החולצות המוכרות מקופלות.

המספריים מסנוורות מהשולחן. אני מוציאה את החולצה השחורה, לוקחת את המספריים הקרות, מכניסה אצבע אל תוך הפלסטיק העגול והחלק ומתחילה לגזור לרצועות דקות. נרגעת. 
אני מגלה שיותר פשוט למשוך את הבד בכוח, הוא נבקע בקלות. מכנסיים, מעיל חורף, גרביים, תחתונים, תופסת כמה בגדים ביחד, חותכת וקורעת. מסך דמעות מטשטש ואני לא רואה מה מולי, רק תופסת את הבדים וקורעת. כבר לא עצובה או עייפה, הולכת ונהיית חזקה עם כל קריעה. 

אני שונאת אותו, על הזמן הארוך והאבוד שלנו ביחד, על שהתגבר עליי. שונאת אותו.

המדפים ריקים פוערים אליי חללים חשוכים מהארון.חתיכות בדים וחוטים מתעופפים כמו בחלום. 
הלב דופק והמועקה  הולכת ונעלמת. 

חזרה אל הסלון. אני שונאת את הסלון. האידיוט היה יושב מול הטלוויזיה ומסתכל עליה שעות. יד אחת בזין ויד שנייה עם סיגריה ומבט של זומבי, בעיקר לפני הפרידה. עוד תוכנית ועוד תוכנית, בקושי מרים את העיניים מהמסך.

אני תופסת את המאפרה שעל השולחן ומעיפה אותה על הטלוויזיה. הדסקוס שלי מתנפץ לרסיסים. אני מחכה לפיצוץ גדול, אבל כלום לא קורה. הטלוויזיה האדישה נשארת לעמוד בדממה. אני תופסת אותה ודוחפת את הזונה על פניה. עכשיו הקופסא המפוארת מתרסקת על הרצפה. זכוכיות וגיצי חשמל נתזים לכל כיוון.

כל הגוף שלי חי. אני חיה.

מחזיקה מספריים עד שמרפקי האצבעות מלבינות. נועצת אותם בספה שהוא כל כך אוהב. פוערת חתכים ארוכים ועמוקים. עוברת מתנשפת לשולחן וחורטת בחריקות צווחניות רשת שריטות.
אני מסיימת עם השולחן ומסתובבת בבית, מחפשת בארונות. מפילה צלחות וכוסות והם מתנפצות על הרצפה. לדרוך עליהם ,שיישברו לחתיכות קטנות כמו אבק. קולות פצפוץ מתחת לכפכפים. השברים חותכים, שורטים את כפות הרגליים, לא אכפת לי , לא כואב לי. 
אני פותחת את הארון האחרון במטבח ורואה מולי חפיסה של גפרורים.

 אני נרגעת. כל הגוף שלי מזיע, עולה ויורד. 

לוקחת את החפיסה ומוציאה ממנה גפרור. אני מעבירה באיטיות את חתיכת העץ על הפאה והבזק גדול שנרגע ללהבה נמוכה, מהפנטת, מתקדמת לאורך הגפרור באיטיות עד שמגיעה לאצבעות ונכבית.
אני מנתקת את המבט מהגפרור החרוך ומתבוננת מסביב. ספוגים צהובים, שאריות בדים, טלוויזיה, מאפרה, צלחות וכוסות מפוזרים על הרצפה.

התגובה שלו. הבן זונה האדיש והעצלן יהיה המום וחסר אונים מול ההרס הזה. נראה אותו עכשיו. נראה אותו מתמודד ומתגבר, בונה לעצמו בית חדש, רהיטים, טלוויזיה.

הראש מרוקן, נקי, הגוף רגוע כמו שלא היה מעולם, כל האיברים פועמים, חיים, מרחפים. אני יכולה למצוא אהבה חדשה, חיים חדשים, אבל אני בחיים לא ארגיש ככה, כמו היום.

נגשת אל התנור ומסובבת את ברז הגז. פותחת את המזווה ומוצאת פח בנזין. אני מרימה במשיכה את  הפח המבריק, פותחת אותו ושופכת אותו על הכיריים. הפח מקיא טיפות שמנוניות שניתזות לי על הבגדים. שופכת מהכיור אל הרצפה, על ארונות המטבח, על הספות, על קופסת הטלוויזיה שעל הרצפה, על השטיחים, על הארון בחדר, על קרעי הבגדים, על המיטה ,המצעים, השמיכה.

חזרה אל המטבח. באוויר נישאר ריח בשר, בנזין וגז. 
חוזרת אל חפיסת הגפרורים, 
מוציאה גפרור ומציתה.