לא הרבה רע יכול לקרות לך כשיש לך כאלה.
זאת אומרת, הרבה יכול לקרות, אבל תמיד יש את הנחמה הקטנה בלב, הנשימה הקטנה הזו של ממממ… נעים לי ברגליים…
מוצאת לעצמי בתוך הבלאגנים הלא מעטים שקורים לי, שגם אם מכניסים לשיא הפרופורציה, הם עדיין ענקיים ומגעילים במיוחד – נקודות קטנות. כשהרביצו לי גם מצאתי כאלה. זו תכונה שכנראה תלווה אותי.
אז אני לומדת ליצור את זה לעצמי. ליטופים קטנים של נוחות, פרגונים קטנים.
כמו ללכת עם השמיכה/פונצ"ו צמר רך לכל מקום, גם חמים, וגם יש איפה להתחבא תמיד.
או מעיל דובון, שזה כמו ללכת עם שמיכת הפוך שלי לכל מקום.
או להדליק תנור ליד המיטה.
או כוס קפה.
או מרטיני ביאנקו.
צריך לאכול פחות, למרות שזה המוצא הראשון שלי מדברים שעושים לי רע.
על הג"ויינטים ויתרתי, לעכשיו. לא בריא כשמנסים להתעורר ולשמור על שליטה ולא לחיות על מתח דרמטי. מנסה להרגע, למצוא נקודות חוזק, לא להיכנע לחרדה החברתית, לדרמה, לצורך בצומי ששני אלה מעוררים. מקשיבה יותר. שותקת יותר (אם כי לא מספיק. אני חייבת ללמוד את זה עוד)
אני מקווה שמחר יהיה בהיר יותר.
היום היה יום לא כל כך טוב.
היה לי קשה מאוד לא להיסחף למטאפורות דון קישוטיות למול דברים מסויימים.
אבל זו התקרבנות, ואותי לא הופכים לקרבן כל כך מהר לאחרונה.
זה מסתכם בסופו של דבר באמירה הלא דרמטית – לא רוצים, לא צריך.
וזה לא גרם לי לפקפק בעצמי, לשם שינוי, למרות שהיה קשה לאכול את זה.
אני נותרתי חזקה. ולא פחות מכך, טובה במה שאני עושה.