Oh, look to the western sky מכשפה של מילים
בואי נמריא מכאן. כן, כן, את, את שקוראת אותי עכשיו.
בואי נעוף מכאן למקום בו אין חוקים, ואין אסור ומותר. ויש רק רוך.
מקום כזה לא קיים, את צוחקת. את כנראה צודקת, אלא שכשאני בין זרועותייך קשה לי לדמיין שיש עולם אחר, שאינו רך. כמו שקשה לי להיות רוך כשאני מחוץ לחיבוק הזה, כמו שקשה לי לדמיין עולם שאינו מלא בפחד, כשאני לא בחיבוק שלך.
בואי נמריא מכאן, אני אומרת לך, הם כולם הפסיקו לעוף. זה דורש יותר מדי, ובכלל, בעיניהם, מי צריך כנפיים כשיש יותר מדי דברים פה על האדמה, שנראים יותר טוב מהכנפיים האלה, המוכרות והתובעניות.
העולם התכסה בשכבה של אבן ירושלמית, ככל שהתבגר. גם בין אנשים.
העולם מבוגר נורא, את מבינה. ממש זקן. ואנחנו, בעלי הכנף, יודעים שהעולם היה מקום רך פעם, כזה שדרש המון עבודה עדיין, אבל היה בו איזה חום.
היום ניכור. לילה ברחובות ירושלים, הפנסים שרים בשקט. אף אחד כבר לא מקשיב. רק הקבצנים מושיטים ידיים שיכורות ורעבות לבשר, או כסף. זה כל מה שיש היום בשוק.
אני מסתכלת למעלה, אל האריה המכונף מעל בניין גנרלי. לפעמים נדמה לי שאני רואה עליו דמות. הלילה הגלימה האדומה איננה שם.
הוא בכלל מאבן, ממוסמר לבניין. הוא לא יכול לעוף.
גם את הדימיון צריך למסמר היום טוב טוב, עם בטון. שלא יברח למקום לא ידוע בסערה הבאה.
יום אחד, האריה הזה עוד ינשק את הכביש. והשניה הגדולה ביותר שלו, תהיה הנפילה. מאית שניה של משב כנפיים. ואולי זה שווה הכל.
בואי נעוף, לפני שנהפוך להיות עוד שיר געגועים שמעטים יקראו. עוד דף בדפי הרשת הוירטואלית.
פעם, את יודעת, היתה רשת אמיתית.
העולם נהיה אלים, את מבינה. את בוודאי לא זוכרת מתי הפעם האחרונה בה לא שמעת ביטויי רצח ומוות באף שיחה, בשום הקשר. החיים הפכו קלילים, וערכם ירד. היום לא הורגים אותך רק על העדפה מינית. גם לא על מגדר. היום מספיק מקום חניה. ומה גם בגידה, שקרים או שיקולים פוליטיים. להוציא אחד, בכולם חטאתי גם אני. ופגעתי גם אני. טעיתי. טועה. אטעה. גם כאב נשאר במקומות בהם הייתי. לפעמים קשה לנחות מבלי לפצוע מישהו. ויש לפציעות מחיר ארוך טווח. גם למשקל גבוה. גם לבזבוזי אנרגיה.
שלושת הסיבות לזה שאיני רקדנית, כמו שחלמתי להיות.
וגם אנשים איבדתי כך.
כמה פעמים הצטלקת כבר? אני הפסקתי לספור. אין טעם להחזיק את האובדן, זה מפריע לתעופה.
פעם קראתי לזה הרשימה על המקרר. היום אני יודעת, אין טעם לכתוב את השמות. למי שנודד, לא כל שכן עף, אין מקרר ממילא.
העולם נהיה אלים. את מפחדת לעוף כי אין רשת שתתפוס אותך. גם אותי.
בואי. יש מקום רך, חייב להיות. אם אין, אני לא מבינה מה אני עושה כאן.
כשחזרתי הביתה מדממת מעוד יום אלים, אי שם ביסודי, החלטתי שלא משנה מה, אני אוהב אנשים. גם אם זה יהרוג אותי, גם אם שוב אמצא את עצמי מול רגליים בועטות.
אני אמשיך לאהוב, מין מנטרה של לפני השינה. נמשכה גם כשמצאתי את עצמי מול סכינים. או מילים.
ממשיכה לחפש, יודעת שיש רוך בעולם. גם אם הוא למד הגנה עצמית.
הלילה מתחשק לי לפתוח את הדלתות והחלונות בכל הבית, לתת לאוויר הלילה הקריר להיכנס, לאוורר, ולחכות לרוח שתיקח אותי. בואי איתי. תני לי יד ובואי נמריא, על גב הרוח.
נהיה רכות. נהיה פתוחות. ניצור רשת משלנו, אמיתית. וזה הרי הכנפיים האמיתיות, כשהן פרושות לרווחה מאחורי הגב שלנו.
הם לא זוכרים מרוב פחד וחומות וכלי נשק. הם לא רואים את מה שמתחת, שכל המניעים כולם הם פחד או אהבה. לא כסף, לא כוח, לא תשוקה. מה שבאמת מזיז אנשים זה השניים האלה.
כן, זו קצת דרמה. אמירות דרמטיות כאלה, של בואי נעוף. זה מה שיש לי כדי לומר דבר אחד פשוט.
בואי נרגיש.
אין בנו רוע. רק רוך. וכמה צלקות.
זה נכון על כולם.
[וזו האמת שלי. הזויה ככל שתהא, מעופו של האריה המכונף מעל בניין גנרלי, בדרך לעבודה בכיכר ספרא, שבדימיון שלי לעולם לא מתרסק אל הכביש. המציאות, כרגיל, גורסת אחרת.
הכותרת של הפוסט לקוחה מתוך סרטון האנימציה המשולב בסרט "Hedwig and the angry inch" בשיר המופלא "The origin of love".]