מחשבות על רוקסן

www.lyricsfreak.com/s/sting+%26+police/roxanne_20132388.html

שלוש גרסאות יש לשיר הזה. אחת של סטינג, אחת של ג'ורג' מייקל ואחת מתוך הסרט מולין רוז'.
אחת מאוד סטינגית, ואני פחות אוהבת אותה, היא מפספסת בעיניי את השיר במקום כלשהו. אחת ג'אזית. ואחת טנגו מטורף.
סיפורו של גבר שהתאהב בזונה. עושר אדיר של דרמה, עושר אדיר של יצרים ומעצורים. מעבר לתיאטרליות ולדרמטיות שלו, הוא כל כך אמיתי.
השיר הזה מלווה אותי כבר כמה וכמה שנים.
(החיים שלי שזורים במוזיקה, אין כמעט רגע חשוב שלא זכור לי בדיוק מה התנגן ברקע, וגם כאלה פחות חשובים).
פעם חשבתי שרוקסן היא אני. אחר כך היא היתה מי שרציתי באותו זמן.
היום כנראה שתיהן גם יחד.
בגרסת הטנגו נוסף טקסט על השיר –

His eyes upon your face
His hand upon your hand
His lips caress your skin
It's more than I can stand
Why does my heart cry
Feelings I can't fight
You're free to leave me
But just don't deceive me
And please
Believe me when I say
I love you

פריטה לפרוטות, אמא שלי היתה קוראת לזה. לא רק כותרות, לא רק "אל תשימי את השמלה", אלא למה. מה זה עושה לי כשאת עושה את זה.
אני הייתי יורקת דם כדי לנסות להגיד על זה משהו משלי, כתוספת של דמות לשיר הזה.
סליחה, ירקתי דם.
גם ביצוע בימתי זה לומר משהו.

השיר הזה, בגרסתו השקטה ביותר, של ג'ורג מייקל', עושה חשק להיכנס מתחת לפוך ולהקשיב לגשם. אז מה אם חמסין עדיין וזה טרם מעשי, זה החשק שמתעורר. זה חכם בייחוד כי השיר מדבר למישהי היוצאת לרחוב, ומעניין כי הוא יוצר את התחושה הזו. שלא כמו הטנגו, הבוער, הנזקק, הדרמטי, כאן הדרמה מעייפת.
אני חושבת שאעשה אותה בקרוב בדראג.
עייפתי מדרמה, אולי הגיע הזמן לעשות עם זה משהו על הבמה.
אצל ג'ורג' אין זעם, רק רוך ועייפות, בייבי, אל תשימי איפור הלילה, אל תצאי לשם. תישארי איתי כאן, חמים פה ונעים פה.
ואולי, רק אולי, זה מה שיש לי לומר לעצמי לאחרונה.

גילוי נאות, את הטנגו ביצעתי בדראג עם גלינה פור דה ברה ביום ההולדת שלי בגעוואלד. (כאן – http://www.youtube.com/watch?v=XpzR5XLZuiQ)
דרמה בפול ווליום, כזו שיש בה את כל הרעלים הטובים בעולם: תשוקה, כעס, קנאה, אהבה.
ג'ורג', הגרסא החביבה עליי לאחרונה, מערבל את הכל למקום ביתי, חמים, רך.
ואולי זה האפקט הנכון בשבילי, לא הזעם הטנגואי, אלא המקום הרך, הג'אזי, המלטף.
כל יתר המרכיבים שם, רק אחרת.
אלה עדיין אותם תשוקה, אהבה, כעס, קנאה. רק בטון אחר.
אולי זה אתגר אחר, הפעם, לא נפנופי רגליים וגרירת מלכת דראג לאורך השושן, אלא דווקא בשקט.
ואם לרקוד, אז רך.

לילה טוב לכולנו.