אלוהים מתאהב

לאלוהים היתה בעיה עם הבירוקרטיה. הוא שנא אותה יותר מכל.
הגיהינום, אם היה מעלה בדעתו לברוא אחד אמיתי ולא את הלונה פארק זיונים וכאב שנועד להרתיע את מי שאין בו תשוקה – הגיהינום היה חדר התיוק. תיעוד, היו מלחששים השדונים המסריחים מפחד וכפייתיות, זה הכי חשוב. הגיהינום, מתקן הראווה עם הלבה הרותחת, היה בסך הכל מלכודת תשוקה לאלו שלא טרחו לשחרר אותה כשהיה להם גוף ליהנות ממנו.חדר התיוק היה האולם הגדול של קבלת הפנים.
בראתי גיהינום לעצמי,הוא חשב ולקח אוויר, מי צריך הוכחות. הם יודעים מה הם, מי הם, ואלו שלא, צריכים לחקור ממילא עוד ויחזרו מיד. אלוהים אהב חופש, ושנא טפסים. אבל חשב שכדאי שיהיה סדר. אבל בעצם ידע הכל ממבט וחצי, ורק למד לתת להם לספר את עצמם לעצמם. התבגרות, הוא חשב לעצמו. כבר לא חסר מנוחה. רק משועמם.
כאילו,, כשהוא המציא את הכל והכל הוא לא ידע שהפקידות תשגע אותו עם הניירת והאנשים הקטנים שהביא כדי שיהיה על מה לאונן בערב הלכו וטיפחו עיירות שלמות של תיקי תיקים. הם התכוננו למשפט, חיפשו צדק ותהו לגבי הנרטיב המתמשך. למה אנחנו כאן וכל זה.
כי בא לי. תשוקה. יצר. יצירה.
הוא מעולם לא טרח לענות, כמובן. ברי המזל שאהבו את עצמם מעולם לא שאלו ממילא. הם היו עסוקים מדי בחיים ובכיף.
אלוהים נאנח. הוא היה עייף מכדי להביט על ערימות המכתבים הממתינות למענה. שאון הפקסים והמקלדות מסביב גרם לו אי נוחות. הוא כבר לא היה במצברוח ליצור שום דבר חדש. נפט היה חרא של רעיון, חייבים לחשוב על משהו אחר כבר.
אלוהים הרים את הראש והביט אל אולם קבלת הפנים השוקק. כמה הוא אהב להסתכל על כל החיים שלא באמת מפסיקים להגיע ולצאת ולהגיע ולצאת. תחנת הרכבת, שדה התעופה הגדול של השמיים, הבושם עלינו, גם ככה אין לכם איך להריח.
המתולתלת בפינה שתתה קפה ברעש.
אלוהים בהה בדף. קפה. רגע אחד.
לא היה ולו פול קפה אחד פה למעלה. מה היא בדיוק שותה?
הוא קם בתדהמה וסימן לתזמורת מלאכי שרת לסתום כבר, כל פעם שהוא קם הם מריעים. למה בשם אלוהים רציתי את המוזיקה הזו כשהייתי צעיר, זה מחריש אוזניים.
כל התקופות קרו בבת אחת, מלבדו. הוא באמת התבגר. ההנאה והתשוקה הפכו לשגרה מענגת אבל עדיין, שגרה. ופתאום, קפה. הריח היה משכר. אלוהים הסתקרן, יותר מהכל.
הוא ניגש לשולחן שעליו עמדה מכונת קפה, מקרר קטן והמון כוסות. המתולתלת, שברור ומובן מאליו שהיתה ג'ינג'ית ולבשה אדום המשיכה ללגום מהמשקה הבהיר שלה. חלב. מאיפה?
"רוצה גם?" היא הביטה בו בעיניים חייכניות.
הוא התאהב בה מיד. זה היה מהיר ואכזרי כמעט.
וגמגם. כמה הצחיקה אותו המחשבה. "מאיפה הקפה?"
היא חייכה מלא, הפנים היו קטנות ומתוקות, מנומשות כמובן. "הבאתי איתי."
אלוהים התבלבל לגמרי. הם לא אמורים להביא ציוד מהבית. עוזבים בלי כלום. ההוראה היתה ברורה. איך הגיעה לפה מכונת קפה בלי שום אישור שלו?
"מי אישר לך להביא את זה?" הטון שלו לא מצא חן בעיניו.
"תמשיך לדבר ככה ואני אחשוב שאתה מתחיל איתי."
אלוהים שמע כבר הכל. פיתוי היה מהנדירים שבהם, וישירים שכאלה היו נדירים אף יותר מנשים.
"אני מתחיל להבין איך נכנסת עם זה." הוא אמר לה בטון יבש.
"משתמשים בכל מה שיש, אתה יודע," היא חייכה, "קפה?"
הוא הנהן.
לא, היא בהחלט לא בירוקרטיה. והיא מנוגדת להוראות.
ובא לו. המון זמן שלא בא לו.
"כשאת מסיימת, תתפשטי." אני בכל זאת אלוהים. היא תציית. היא הסתובבה אליו לאט במבט שלא ידע אם לצחוק או לכעוס.
"תנשק אותי קודם." היא הניחה ידיים על המותניים בהתרסה.
המנוגדת להוראות. הוא חשב שהוא יצר הכל. מסתבר שיש דברים שיוצרים את עצמם.
"איך קוראים לך?" הוא שאל בחיוך.
"רות," היא הושיטה יד חזקה, "ואתה?"