בננות - בלוגים / / נשמה זקנה
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

נשמה זקנה

הגשם לא מפסיק לרדת.

בארץ שלי עושים מחאה ואני כאן רחוק בגשם.

בהופגייסמר פגשתי את הכלב המושלם. דאלי- ענק, כמו חמור קטן, שעיר, שחרחר, טוב לב, קצת מטופש, בטוח שהוא קטן. נשכב על הגב עם הרגליים באוויר ומחכה לליטופים. יושב ונותן יד.

בשלושת החודשים האחרונים אני נוסעת הלוך ושוב להנחות סמינרים ישראלים פלסטיניים בכל מיני מקומות שהם לא ישראל ולא פלסטין. בינתיים נחקקים חוקים פשיסטיים מפחידים, והחברות הפלסטיניות שלי ממשיכות לעמוד במחסומים ולספוג השפלות כל יום מחדש.

כבר אין לי מה להגיד על זה. מה עוד אפשר לומר? איזה מילים נשארו שעוד לא נאמרו, ומה בעצם הטעם לומר אותן?

הסמינר הנוכחי, של נשים צעירות ישראליות ופלסטיניות היה מוצלח. באמת מוצלח. עיניהן של הישראליות נפקחו לראות את מציאות החיים של הפלסטיניות, הפלסטיניות למדו לתת אמון בישראליות, המון מילים, המון דמעות, סיפורי חיים קשים, כעס, פחד. הכל היה שם. כולן סיימו את הסמינר עם תחושה שחייבים לעשות. "ניפגש בשייח ג'ראח ביום שישי", כך הן אמרו.

ואז הפלסטיניות החלו את המסע הארוך שלהן הביתה. דרך עמאן, דרך גשר אלנבי עם החיפושים, ההפשטות, ההחרמות, ואחר כך דרך כל המחסומים שהן צריכות לעבור כדי להגיע הביתה. במזוודות שלהן כמה בגדים מ H&M,  מלוות בכמה זיכרונות טובים של שבועיים וחצי בלי מחסומים ובלי חיילים ובלי בושה ובלי פחד.

מרטינה אמרה לי שהשנה רוב המשתתפות בסמינר היו נשמות צעירות, בניגוד לשנה שעברה שבה היו נשמות מבוגרות יותר. היא גם אמרה לי שאני נשמה מבוגרת, ולא ידעתי אם זה טוב או רע. מה שנדמה לי, זה שלנשמות המבוגרות, אלה שנמצאות כאן כבר הרבה זמן, נמאס. כי כמה אפשר לסבול את סכלותם של בני האדם? את בהמיותם? את הרוע שלהם? אני חושבת שהנשמות שחיות בישראל פלסטין נוסעות למקומות אחרים.

וכמו שאמרתי כבר קודם- אין מה לומר. אולי רק לספר את סיפורה של אחת מהפלסטיניות, נערה צעירה, בתחילת שנות העשרים שלה, דתיה מאד, תמימה מאד, שיצאה בפעם הראשונה לארץ אחרת, ובתמימותה שמחה על כך שהיא בעלת תעודת זהות כחולה ויכולה לנסוע דרך נמל התעופה בן גוריון שיש לשנות את שמו בדחיפות לנמל התעופה לכבוד הגזענות והבהמיות.

שם, בנמל התעופה, לאחר שחיטטו באובססיביות בכל חפציה במשך זמן רב, (וזה אחרי שעיכבו אותה כשלושת רבעי שעה בשערי המקום, החרימו את הטלפון הסלולרי שלה ולא הסבירו לה מדוע מעכבים אותה ומה רוצים ממנה), לקחו אותה לחיפוש גופני שבו הפשיטו אותה לגמרי, הורידו לה את החיג'אב וחיטטו בשערותיה כמו בבדיקת כינמת, הכריחו אותה להחליף את כל בגדיה, כולל חזייתה, וללבוש בגדים אחרים מהמזוודה שלה, לא הרשו לה לקחת כל תיק לטיסה, אפילו לא סוודר כשחששה מהקור במטוס, כל מטענה נשלח בבטן המטוס והיא נותרה ללא כל מטען. כשהפשיטו אותה מבגדיה, נכנס לחדר גבר. הוא נכנס רק לרגע, אבל רגע אחד מספיק, לא?

גם עכשיו כשאני נזכרת בסיפור שלה אני לא יכולה שלא לבכות, כמו שכולנו בכינו כששמענו אותה מספרת אותו בקול חנוק מדמעות והשפלה.

אז נדמה לי שסיפור אחד מספיק, למרות שיש כל כך הרבה.

אני לא יודעת למה הפכנו. מין רשעים שכאלה, חסרי צלם אנוש, גזענים מוטרפים ופראנואידים.

מרטינה עשתה לי טיפול שיאצו ואמרה לי שבטיפול היא הרגישה איך אני מצמיחה עור חדש, כזה שלא נותן לדברים הרעים להיכנס פנימה. ממברנה, ככה היא קראה לזה.

מרטינה אומרת שאני נשמה זקנה, ויש רגעים בהם אני מרגישה בדיוק ככה. נשמה זקנה ועצובה שלא רוצה יותר לראות רוע.

 

3 תגובות

  1. מרטינה חכמה ,אליענה, היא קלעה בול
    לכולם נמאס מהרוע על צורותיו השונות רוע הוא לא החומר ממנו קורצנו מלכתחילה ,הוא רק הלך והתעבה כמו שכבת טיח על נשמתנו נדבך אחר נדבך
    אבל לפעמים מתקלף הטיח ברגעי חסד מעטים ורואים את האור
    אוהבת את רגישות כתיבתך
    ואנושיותך
    לדעתי לצד הרוע האנושי מתפתחת לה מהפכה נגד הרוע
    לגווניו וצורותיו השונים מתחילים לראות שינוי מסוים
    ברוכה השבה
    ואל תהיי עצובה

  2. שרון שלי ברעם

    אליענה יקרה, הסיפור של הנערה הצעירה נגע לליבי, תודה על הסיפור שלך, הצצה לעולם שכל כך קל לנו לשכוח שקיים, תודה שאת מזכירה.

  3. איריס אליה כהן

    את לא נשמה זקנה. את נשמה טובה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג