תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
את הטקטסט הבא כתבתי לפני פחות משנה:
הציעו לי כדור שישכיח את כל הכאב
אבל מי אני בלי הסבל והכאב
הייסורים העצמיים וההתחבטות
מי אני אהיה
עוד פאטרן של אדם
עוצם את עיניו לדברים הברורים
לרוע לחושך לשקר לצביעות
ומסתכל עליהם דרך משקפיים אלוזיות.
מה אני בלי אינסוף ההצקות שבראשי
עוד דמות בקהל שנאלמת אל מול האינסוף
מקבלת אותו מבלי לערער עליו
רצה אל הכאוס בשמחה בלי להוציא הגה.
סירבתי לכדור הפלא
שישכיח את כל הכאב והסבל
שייתן לי חיוך מתוק טיפשי
שימחק אותי וידביק אותי בתוך הקהל האימתני הזה
שנקרא האנושות הנורמאלית.
בחרתי לראות את הרוח השמש המים
דרך המסננות של ראשי
ואו אז כל אלו נראים במלוא תפארתם
אל מול הדברים הברורים
בתקופות מסויימות (כמו בתקופה שבה כתבתי את ה"שיר" הזה), אני כאילו מושכת אליי טקסטים שמחזקים את תחושותיי. כמו למשל, שמתוך אינסוף אפשרויות קריאה, אני דולה את אלו ששואבות אותי עמוק עוד יותר לעולם אפל, הסרטים שאני מושכת אליי (הכל אנו מושכים), השירים, המחזות..
משפט כזה (נהדר כמובן) קראתי ב"תולדות הציפור המכנית"/ הרוקי מוריקמי :
"כל מה שאני רואה מסביבי נראה לי מזוייף. הדבר היחיד שלא מזויף הוא הדבר הגועש ההוא שבתוכי." 303
באיזשהו מקום אני מוצאת נחמה בכך שהמצב הבלתי נסבל הזה של העצב הוא לגיטימי. העולמות האלה, הספרותיים, הקולנועיים, זועקים לי ש"זה בסדר! גם אנחנו ככה". אבל אין זה המצב. יש בעולמות האלו גם כל כך הרבה דברים אחרים. בעלי חיות. מוארים. זאת אני שמושכת אליי את החומרים שיחזקו את העצבות שלי.
אני מודה שיש בי את הצורך לסבול כל הזמן (אולי כי אני פולניה), אבל זה בעיקר בגלל שיש תמיד את הפחד לצאת מהיאוש והדיכאון ושאז תיגמר האמירה האישית. כאילו בלי זה, כפי שכתבתי אז, מי אני. אבל אומץ אמיתי, כך אני מקווה, יהיה כאשר אצליח לצאת מהעולם הפנימי שלי אל תוך עולמות דימיוניים אחרים. זה יקרה כאשר אבין שגם בלי הדיכאון יש לי מה להגיד. ואז גם התסריטים שאני כותבת יהיו כנים יותר ומוארים יותר. לא כך?
לגמרי כך!
בגלל זה קראתי לבלוג שלי "לדבר את האהבה הטובה". אני מתעקשת על המעניינוּת של האושר. וזה המשך של דיאלוג פנימי מאוד דומה לזה שאת מתארת.
את מקסימה אמיתית לי. אני מקווה לעבור את הדרך הזאת גם :). מי יודע, אולי הבלוג עוזר קצת בזכות אנשים כמוך
וואו, איזו תגובה נפלאה. חיממת לי את הלב. אז אני לא יודעת מי עוזר למי, אבל חיזקת אותי :).
אולי הכול זה אילוזיה, גם עצב הכבד, או היצירה שנמשכת למחוזותיו.אולי גם האושר הוא פיקטיבי, מתרס נוגד של העצב שמקיימים תפאורת שלמדנו ( בהיעדר משהו אחר ) להפנים כמתרס עדיף.
המקום הגועש שבתוכך? אלבר קאמי היה בין אלה שהזכירו את קריעת האדם מתפאורתו, זו שממנה גם נבנה חלומו ואידיאל אושרו, מעצבותו האידיאלית.
המקום הגועש ההוא קשה לתפיסה. יש שמכנים אותו אף התנתקות מהמציאות ( מחלה ) שהחזרה מממנו היא תרופה. שם יש יצירות שלא ידענו וידענו כל הזמן. המקום הגועש ההוא, זה אנחנו לפני שהתרגלנו והתגוננו מעצמינו…
זורי היקר,
במאמר מוסגר:
וולבק כתב (באחד מאותם טקסטים שמשכו אותי ב"אופטימיות" שלהם): המהלך הפואטי הראשון הוא שיבה למקור. כלומר : לסבל". אבל, הוא מוסיף בהמשך :" לא יהיה באפשרותך להפוך את הסבל למטרה. הסבל הווה, ולכן לא יוכל להפוך למטרה".
מעבר לכך, אני לא בטוחה שהמקום הגועש הוא התנתקות מהמציאות. יותר פעמים נדמה לי שזו התחברות למציאות. השאלה היא איך לא הופכים אותה לדבר משתק, אלא לדבר מפרה.
אם אתה מזדהה עם התהליך, תגיד לי איך אתה יוצא ממנו, טוב? כי אני רואה לפי הבלוג שלך שיש עשייה 🙂
תמר תגובתך גירתה אותי לחדד עוד את שכתבתי קודם.לא התכוונתי להתנתקות טוטאלית ולאיבוד קשר עם המציאות. יותר כיוונתי לכך שדווקא פיקחון מוגבר לסזיפיות ולמחזוריות החונקת שלה ( עצב שבונה אושר ולהפך, כמו בחלוקה מבויימת ונצחית שרגשותנו אומנו להגיב להן). באיזה שהוא מקום יש קומדיה וגיחוך אפילו בכל סבל.
באיזה שהוא מקום למשל, ציון יום הולדת שהוא מאורע שנחשב שמח, מאושר ומשחרר לחיים, הוא הספירה העצובה אל יום סופנו, וכשזה מתקרב הופך היום המאושר ליום הולדת לטראומה… ).
רחשי המקום הגועש ההוא נדמים בחוויה מוגנת לכן הם לא בשטח השיפוט של המציאות היחסית.
המקום הגועש ההוא נדמה כבין המציאות לבין האני. זו מחשבה ( או הוויה ) מאפשרת ומשחררת כי היא בלתי נראית ונתפסת, היא מאפשרת את כולך מכולך עם מבט מחובר מציאות, ועם מבט שמביט מבעדה.
להיות כנוע למציאות ואליה בלבד זה להיות עבד של פחד שעליו כמעט עומדות כל יצירות המציאות היחסית של סבל ואושר. אני נכנסתי לעיתים הכי עמוק אל הסבל, אני נוהג לקרוא לזה " המיתות שלי " בעודי ממשיך לנשום, ואז לא לבחור באופן אינסטנקטיבי בתרופה ( בהקלת גל הסבל באושר שישיב את הסבל בדלת האחורית ). הגחוך שאחרי הבכי משחרר. אסיים במשפט שכתב המשורר ג"ובראן חליל ג"וברן בשירו " תן לי את החיליל ותשיר " ,הוא סיים אותו כך : אנשים אינם דבר מלבד,קווים הכתובים על מים…
המקום הגועש ההוא הוא שירת האני שלך
קראתי פעם (אל תשאל אותי איפה) שסופר הוא אדם המציב שאלות, ולא אדם שעונה עליהן. דרך הכתיבה שלך וההבחנות שלך בהחלט מציבות שאלות עבורי.
תודה על התשובות וההתייחסות המסקרנת.
חוץ מזה, אין מה לעשות ו"שמח שוב במודה". ומי אני אל מול עולם האופנה?…
אגב, לגבי מורקמי, אני ממליצה על "קפקא אל החוף". כמו שאני מבינה אותו הוא מסע תרפויטי לכיוון האושר.
מה שנקרא שירה או פרוזאק :))
כתבתי על זה פעם שיר במדור שירה ופרוזה של האתר שין1 בו כתבתי.
מזדהה עם הפחד הנידון, יותר בעברי.
היום אני שמחה להיות שמחה כשזה קורה.
נכון שבעצב מרגישים יותר, ויש שכבות ועמקויות ודקויות ונימים, וזה אכן יכול לגרום ליצירה משובחת,
אבל השאלה אם הערך שלנו בחיים נמדד על פי עמקות היצירות שלנו, או שעדיף לנסות לחבב את עצמנו אפילו כשאנחנו משעממים קצת, אבל מאושרים.
אני אישית מרגישה היום שדווקא בדיכי אין לי מה לכתוב, לא בא לי לייפות ולסגנן את הדיכי שלי ולהפוך אותו ליצירות ש"יד כל במנוחה תמשש" (רחל המשוררת), אחרי שאני ירקתי דם וכמעט נעמדתי על אדן החלון בייאוש.
איכשהו אני יותר שמחה לשתף בשמחה שבי, מקסימום בנוגות, אבל את הדיכי האמיתי שלי אני מעדיפה פשוט עם הרבה טישו בכיות וחברים טובים או לגמרי לבד.
שמחה איז אנדראסטימייטד.
השמחה צבעונית, מעניינת ויש בה גם המון הומור.
אני מכירה את ההתלבטות לגבי מי זו אני האמיתית, זו הרגישה בטירוף, עם כל נימי הנימים של הרגש והעצבויות,
אינספור הפחדים והבעיות שהם מנוף נפלא ליצירה,
או שמא אני המבושמת קלות, שהבישום הקל דווקא יכול אולי להרגיע את האני הזה מספיק, כך שיוכל לחוות דברים שבדרך כלל מרוב פחד הוא אפילו לא מכיר בתוך עצמו.
יש תכונות שאני מאמינה שיכולות לצאת לפועל רק כשאנחנו רגועים יותר מכרגיל, זה לא חייב להיות תוצאה של כדור פלא זה או אחר, יותר עדיף אם אפשר שיטות טבעיות ומודעות יותר להשגת איזון ורגיעה.
אני מזדהה לחלוטין עם השיתוק של יצירה כשאת במעמקים. היום אני מאמינה (הטקסט נכתב לפני כשנה) שההתמכרות לעצב היא בזבוז זמן. ניתוח בלתי מתפשר כלפיי העולם הוא ניתוח בלתי מתפשר כלפיי עצמי. וחלק מהיופי הוא, כך אני חושבת, בחוסר המושלמות של העולם. הפחד הגדול שלי אז, היה לאבד את האותנטיות של העצב עם כדור הפלא. שכל מה שידעתי אז יעלם ואשאר בלי כלום. אפשר להגיד שהתאהבתי בדתחושת הדיכאון שפשוט גורמת לאדם לוותר לעצמו. אני, עם לוותר לעצמי, גמרתי.
במיוחד עכשיו, כשאני קוראת אתכן.
הדברים שכתבת מאוד נכונים ואני מאמצת אותם בשתי ידיים. האתגר של כתיבה מתוך שמחה הוא עצום. כמו שאמרת, על הדקויות של העצב- איזה אתגר זה לכתוב את הדקויות של השמחה מבלי שיצא מזה סרט אמריקאי 🙂
"ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם את השמחה ואת האושר העמום./ למדתי לדבר אצל הכאבים."
– יהודה עמיחי
כתבת נפלא רונית.
תפקחי את העיניים הפולניות שלך – את מדהימה! מבפנים וגם מבחוץ. מכל כיוון אפשרי.
תפסיקי לחפש דברים שיסתרו את זה – תתחילי לחפש דברים שיאשרו את זה. גם כשאת מאושרת יש לך המון מה להגיד, דברים מעניינים, דברים שמרתקים אלייך אנשים כמו מגנטים, דברים שלפעמים אני כמעט ועושה במכנסיים בגללם מרוב צחוק, ודברים שגורמים לי לחשוב.
את לא צריכה לצאת מתוך העולם הפנימי שלך לתוך עולמות דימיוניים מוארים אחרים, את יכולה להיכנס לעולמות דימיוניים מוארים שהם לגמרי שלך.
את עולם מקסים שיש בו הכל – וראיית העולם שלך היא אחד הדברים שאני אוהבת בך. את לא מאבדת את הראייה הזו כשאת שמחה – את פשוט מתארת אותה באופן אחר, כזה שיכול לגרום לך לצחוק על המצב המייאש מתוך תקווה, ולא מתוך ייאוש.
החיים קצרים מדי, תאמיני למישהי שלפני כמה שעות הייתה בהלוויה.
בכל זאת אני מתעקשת להאמין שבעוד שבוע אני אחזור לעצמי ולשמחת החיים שלי, ואני אוכל ליהנות מההווה, גם אם הוא יהיה מסריח. כי לפחות יש לי א" ב" ג".
וגם בך יש את שמחת החיים הזו, אבל את מעדיפה לפעמים לשכוח להאכיל אותה, לא נורא אם היא תמות. גם ככה היא נראית מיותרת עם כל מה שקורה פה ועדיף לשקוע בדיכאון מאשר לעשות משהו שיגרום לך, לא יודעת.. לחייך. אבל נחשי מה? היא החלק השני שמרכיב אותך. בלעדיו לא הייתה לך אפילו את התקווה הכי קטנה שעוד קיימת אצלך היום, לגבי כל דבר בעצם.
אני יודעת שפוצצתי כאן בקלישאות בתחפושת, מנסות להיכנס למועדון עם סלקטורית פריחה ששונאת חנונים. אבל אני לא אוהבת לראות אותך ככה, בדיכאון. זה מעציב גם אותי. במיוחד כשיש לך כל כך הרבה סיבות להיות מאושרת, כל כך הרבה!
מתי תביני שכפרה עלייך? מתי???
אוף.
עכשיו נתקלתי במקרה ברשימה שלי על נושא דומה אז רציתי גם להביא לך קישור:
http://www.keter-books.co.il/p-21_a-17/
🙂
לי. מה זה מודה לך ששלחת אותי לקישור הזה. השיר של יהודה עמיחי אכן מניפסט נהדר, ודברייך אינם פחותים ממנו. עשיתי קופי פייסט היישר לרשימת ההשראות שלי 🙂