תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
1. קופסה שחורה-
אבא בוחן את העולם מאחורי קופסה שחורה – לוכד רוחות של אנשים אל תוך מעיין הנצח. מסתכל בחצי קריצה על רוח האדם הגוססת לאיטה. עין אחת בולעת הכול והשנייה שומרת על נפשו העדינה. אבא שלי הוא האיש מאחרי המצלמה.
2. ריח –
לאבא יש ריח מתוק שמשתרך אחריו בשובל מצויר. ריח נוסטלגי, עמוק וכבד. ריח של טבק ממקטרת של עץ.
3. אבא שלי איש טוב. טוב מידי. טוב מידי בשביל העולם הזה. עולם מסורס לא יכול להכיל איש כזה. אז עולם מתבלבל. לא רגיל. מעט חשדן. לכן הוא בודק את אבא שלי. ואבא סופג חבטות ומקבל אותן בהכנעה ובאהבה וברחמים כלפי העולם המבולבל. "כי זה דרכו של עולם" .הרי עולם לא ישנה דרכו בשביל איש אחד טוב כמו אבא שלי. אבא מרחם אבל אני כועסת. כי לאבא מגיע הרבה יותר.
4. אבא שלי חזק חלש – חזק בידע חלש מרוב ידע.
*למרות ובגלל היוזמה המקסימה לאבות, אולי צריך לחשוב גם על פוסטים שמוקדשים לאמהות!
אבא.- זה כל כך יפה, החלוקה מאוד מעניינת
אני חושבת שעל יחסי אמאות יותר מדברים, אבא- זה מורכב. אני רק אומרת משהו בלי אפילו להבין.
בכל מקרה יכול להיות שהפרויקט יגדל מעצמו.
הרי אי אפשר לתכנן דברים
להתראות טובה
תודה רבה טובה. האמת היא שהחלוקה נובעת מחוסר היכולת שלי לכתוב על אבא טקסט אחיד מבלי להתבלבל.לא יודעת במה להתמקד.. לכן גם נורא הזדהיתי עם הפוסט המעולה של יעל ישראל על אביה. פתאום לא ידעתי איפה להתחיל.. וכך, צמחו להם מספר סעיפים..
איש מרתק . כיף של אבא . צלם?
אבא = מצלמה. מאז שאני זוכרת אותו הוא עם מצלמה. אולי יום אחד העולם יהיה ראוי להביט בתמונות האנושיות – עוצמתיות שלו :).
איציק, תודה על התגובה וגם על התיקון (שתוקן)
מתוארת יפהוברגישות נפשו העדינה והמקבלת של אבא מצלם.
ובחרמים – כנראה התכוונת ברחמים, כי לא מתאים לאבא הזה לעשות חרם.
אני אוהבת את החלוקה לסעיפים
יש תחושה שאלה שלוש תמונות סטילס של אותו אדם
שגם את מצלמת
יפה גם העדינות שלא ממוססת את הדיוק אלא מעצימה אותו- –
אולי גם אצלך הבת "עין אחת בולעת הכול והשנייה שומרת על נפשו העדינה"
יעל
תמר,
משפט חזק –
"עולם לא ישנה דרכו בשביל איש אחד"
יפה
מקסים ונוגע. גרמת לי להרגיש כאילו אני כמעט מכירה אותו. תודה.
כמה אהבה יש בפוסט הזה.
והזדהיתי מאד עם הקטע של האדם הטוב מול העולם.
אני מזדהה מאוד מאוד מאוד עם כל מילה שלך. והריח של אבא, אוי הריח…. אני ממש מריחה אותו בזכרוני.
ולגבי אימהות. דווקא לאימהות, בגלל המודל הפסיכולוגי הקוהוטי וכו", מתייחסים בספרות הרבה מאוד מאז שנות השמונים. כולן כתבו על יחסיהן עם אימא, כי זה כל כך ראשוני וקשה על פי רוב. ודווקא את יחסי האב בת הזניחו. בשנת 2002 במודן הוציאו אנתולוגיה בשם "אבות ובנות", שהמשיכה אנתולוגית אימהות בנות שיצאה שבע שנים קןדם לכן ומאוד הצליחה. משום מה אנתולוגית האבות בנות, שהיה היה לי שם סיפור כי אני "בת של אבא", לא הצליחה בכלל. כמעט לא קנו.
זה גרם לי לחשוב מדוע הנושא הזה אבות ובנות הוא יותר בצד. לפני שנה, בבלוג שלי ברשימות, הצעתי לנשים ולאבות לפרסם מכתב שהן כתבו לאבא, או מכתב של אבא לבת. לא היתה היענות. נראה לי שתחום אבא בת הוא אפילויותר אפלולי ומסתורי מתחום אימא בת, ולכן אני אישית מאודש מתעקשת עליו ומתעניינת בו. יש כך כל הרבה בספרות על אם ובת, והרבה פחות על אב ובת. אני מחכה ליצירה הגדולה על יחסי אב ובת.
כן. עכשיו שאני חושבת על זה… באמת נושא יחסי אמא בת די נטחן והקשר המיוחד שיש בין אבות לבנותיהם איכשהו נאלם. זאת יוזמה מטריפה ומרגשת!
כמובן שרציתי לכתוב "עכשיו כשאני חושבת על זה…" אמנם קופירייטרית, אבל יודעת לכתוב 🙂
שאלה,
אבא שלך זה אהרן קומם? כי אם כן – למדתי אצלו פעם את אחד מקורסי השירה היפים ביותר – על דויד פוגל…
זה לא אבא שלי. שם המשפחה שלי הוא של בעלי. אבל נשמע לי אחלה איש אהרון קומם 🙂