תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
"אני שונאת אנשים , אנשים חלשים, שבמקום לדבר הם זזים" כתב אביב גפן לנורית גלרון בשיר יפיפה. לצערי, אני אותם אנשים. שזזים.
מכשול גדול בחיי מהווים ראיונות והופעה מול קהל.
את הפעם הראשונה בה ניצבתי, מפוחדת, מול קהל גדול, אני זוכרת בבירור. זה היה בכיתה ו' כשהצגתי את העבודה האישית של סוף שנה. אבא כתב את העבודה : "אמנות אפריקה". אוסף של תמונות שצלומו בשנים בהם גרנו בקמרון, עם הסברים מפורטים – הועתקו בקפידה על ידי אל תוך קלסר שאבא, כמובן, גם כרך. אחר כך הוא הכין בית בוץ מינייטורי, הכתיב לי נאום ניצחון ושלח אותי למשימה היחידה שלא יכל לבצע במקומי : הצגת הדגם והעבודה. למדתי בעל פה את הקטע ונעמדתי מול קהל ההורים והתלמידים. בית הבוץ ניצב לצידי וידיי רעדו. התחלתי לדקלם ללא הצלחה את המשפט הראשון. עכשיו הצטרפו לחגיגת הרעד גם שפתיי. בהיתי בגוש הבוץ המעוצב, מפחדת להרים את מבטי אל הקהל. שוב ושוב התחלתי את הנאום, עד שלבסוף וויתרתי וברחתי.
אילו ידעתי אז, שהחוויה הזאת תחזור על עצמה , פחות או יותר, בכל סיטואציה בה אעמוד מול קהל או מול צוות הבוחן אותי למשהו, קרוב לוודאי שהייתי מסתגרת בביתי לנצח.
בילדותי אהבתי לשיר. אבל כיצד יקחו ילדה ללהקה אזורית, כשהקול שלה מתנדנד כמו הרוח והיא מביטה כל הזמן על אצבעותיה בעודה שרה?
למזלי, משפחתי עברה מקום מגורים (בממוצע) כל שלוש שנים. כך ניתנה לי ההזדמנות לבדוק כל פעם מחדש את חרדת הקהל האיומה הזאת. לדאבוני, זה מעולם לא השתנה.
כשהגיעו המיונים לצבא, נבחנתי לשלל תפקידים נהדרים ויוקרתיים. עברתי שלבים על שלבים, ואז הגיע השלב הסופי והמכריע : הראיון. לא צלחתי אף אחד מאותם ראיונות. מיוזעת ורועדת ישבתי מול פרצופים נוקשים ומשתנים. לא חשוב עד כמה באמת הייתי מעוניינת או לא בתפקיד.. פשוט נאלמתי ונעלמתי.
בשירות עצמו נאלצתי להעביר מספר הרצאות (בקורסים שונים) ותסמונת הבהלה חזרה על עצמה. שיעור של 45 דקות, עם דגמים והדגמות, הצטמצם לעשר דקות בהן טסתי על החומר בנשימה אחת, הודיתי לכולם וברחתי.
בתום תואר ראשון במדעי בדשא (כפי שאת יודעים – כל אותם מקצועות בהם יושבים הסטודנטים רוב היום על המדשאה), החלטתי ללמוד קופירייטינג. לראשונה חרדת הראיונות והקהל שיחקה לטובתי. ב- 60 מילים שהוקצבו למענה על השאלה : "למה כדאי לנו לקבל אותך" כתבתי את כל המקומות שלא קיבלו אותי בגלל אותה החרדה. הגעתי לראיון מול תירצה היקרה, ולמרות הפחד שעלה גם שם, היא נתנה לי את צ'אנס אמיתי, ועל כך אהיה אסירת תודה לה תמיד.
כמה שלא אנסה להימנע מסיטואציות כאלה, החיים מכריחים אותי כל פעם לחזור אליהן. בהשתדלות עצומה אני בוחרת עבודות פרילנס שלא מאלצות אותי להתמודד עם הפחדים האלה שלי, אבל ברור לי לגמרי שהבריחה הזאת לא יכולה להמשך לנצח.
ומדוע כל זה עולה בי עכשיו?
הבוקר היה לי ראיון לקבלת מילגה להמשך לימודי התסריטאות המדליקים שלי. נרעדת כמו הילדה ההיא בכיתה ו',ישבתי מול שלושה "בוחנים" ששאלו אותי על תסריט שכתבתי. תסריט שאני מאוד אוהבת ומחוברת עמוקות לדמות הראשית.
ובכל זאת, נאלמתי ונעלמתי. יותר נכון לומר שפשוט התפזרתי והתבלגנתי.
מכשול גדול וכ-ל כ-ך מרגיז.
נ.ב
המורה מלכה, בבקשה אל תכריחי אותי לעשות את כיתה ו' שוב…
מזדהה איתך. גם אני סובלת מחרדת קהל. אני מניחה שהאנשים שבצד השני, הבוחנים, לקחו בחשבון שאת מתרגשת.
מחזיקה לך אצבעות
איזו באסה. כתבת מקסים ובכנות. גם אני מחזיקה אצבעות.
לכל אחד יש "משהו". בהצלחה עם שלך.
אומי, אחת אחת ולי היקרות. תודה רבה על התגובות וכמובן בהצלחה עם שלכן (כפי שאומי ציינה).
באמת כתבת בכנות נפלאה, וזוהי תמיד הדרך הכי טובה בעיניי.
וגם טיפול טוב כמובן.
גם לי יש את זה, ותמיד השתדלתי להימנע ממצבי הרצאה או דיבור שלי מול קהל. (זה הזיק לי לא מעט בעבודה)
לשיר אני דווקא יכולה מול קהל …
אבל לדבר לא. קושי לא נורמלי.
זה קצת משתפר עם הטיפול ועם בניית ההערכה העצמית, רק מה, צריך גם לתרגל, כי לפעמים גם אם בעומק משתנים ומתחזקים, עדיין יכולים להישאר הסימפטומים, ההרגלים שהם גם התנהגותיים, ולכן גם התרגול חשוב, לצד הטיפול העמוק יותר.
אני אישית לא מאמינה ב"חלף עם הרוח"….
ונכון גם מה שאומי אמרה, לכל אחד יש "משהו", בדר"כ כמה "משהו"ים,
ומי שגם יודע על כך ומטפל,
עשיר.
🙂
אחחחחח, חבל שמודעות עצמית לא מיתרגמת לג"ובות, היינו כבר גרות בארמון עם בריכה בקיסריה.
בוקר טוב.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם פחדים הא פשוט להיכנס בהם. בתור אחת שעשתה המון הופעות מול קהל (באחת מהן אפילו הופעתי מול 40000 איש), אני יכולה להגיד לך שגם אני מתרגשת כמו ילדה קטנה לפני כל הופעה. הדבר שהכי מרגיע אותי הוא לעבוד על הנשימה שלי (דבר יקר שקיבלתי משיטת גרינברג). בנוגע לראיונות-פשוט תגיעי במחשבה שהתפקיד כבר שלך בכיס הקטן. זה עוזר-בדוק. שתהיה לך שנה טובה ומתוקה ובהצלחה בהכל!
שירי ורונית. תודה רבה על העצות ושנה מופלאה לשתיכן . 🙂
מתוקה, למה לחפש פתרונות מתחת לפנס, הכי טוב שתתיעצי עם מי שבאמת יכולה או יכול לעזור לך. אני ממליצה לך לפנות למטפל נפלא ששמו אבינועם הדס ואם תצליחי לקבל ממנו את העזרה שאני קבלתי אזי תצליחי להתגבר על פחד הקהל. 03-6090494 בתל אביב. שתזכי להצלחה ולאושר.
רק עכשיו הגעתי לפוסט הזה, מזדהה לגמרי, כתוב נפלא שנים סבלתי מזה בבית ספר בצבא באוניברסיטה, כאבי בטן תרוצים, אי התקבלות כמו שתארת, ובעיקר המנעות, דבר טוב אחד היה בזה, כתבתי וכתבתי ופרסמתי ספרי ילדים ונוער, למזלי הרע קבלתי פרסים, לא יכולתי לנאום את נאום התודה.. מה שעזר לי, והיום אני מרצה בפני ילדים ומבוגרים בלי כל פחד, זה הפורום של לנדמרק, כמה שזה יראה מגוחך, בעיקר הקורס למתקדמים לי זו היתה הצלה, ממליצה, בכל אופן את מוכשרת ומוצלחת גם כך, בהצלחה!!