חנות של כפתורים

אני מקנאה בבעל חנות של כפתורים. 
כשעוברת ליד חנותו,  מציצה בו.

אדם זקן. יושב בפתח של חנות כפתורים. תל אביב הישנה. שלט עם לוגו ישן. כפתורים. הוא לבוש בחגיגיות ישנה ומתוקה. מעונב גם בשיאה של לחות משתוללת. מעשן סיגריה בפתח החנות וצופה על הרחוב.  השמש מלטפת אותו בחום נעים והוא מחייך אליי. תמיד מחייך אליי.

וביום של אומץ נכנסת לחנות הקטנה והישנה. הוא קם ומלווה אותי פנימה בחיוך מבויש.  קופסאות על קופסאות של כפתורים, מסודרות זו על גבי זו, מועמסות על אלף מדפים מלמטה למעלה. או מלמעלה למטה.  מבקשת מחטים. אינני תופרת. בכל זאת. מבין שלל מחטים עוזר לי לבחור מחטים כסופות עם ראש זהוב. הזקן מסביר על מקורן. מילה נבנית על מילה ופתאום הן נראות לי כדבר הכי יפה בעולם. 
והכפתורים! אני מביטה בהם ועל שלל צורותיהם וגוניהם. עשויים מכל חומרי עולם, תעשייתיים או מעשה יד. הוא עובר לספר לי על מוצאם. כל כפתור מוצאו וסיפורו. סיפורים מתקופות שונות בחייו. מתקופות בהן תפירה הייתה אומנות ביתית נפוצה. 
נזכרת בשמלות שאמא הייתה תופרת לי. ובתחפושות הנהדרות בפורים. ייחודיות. אישיות. 
מנסה לדמיין את החנות הזאת בתקופת גדולתה. סרטים זהובים, ארגמן, כסף. נשים נכנסות ובוחרות בתחליף לכפתור בוגדני. בוררות מבין אלפי הכפתורים בסבלנות. בהנאה. מחזירות לבגד ישן עטרה ואולי אף משפרות אותו. בגד שהיום לא היה זוכה לחסד שכזה.

אני מהדקת את אריזת המחטים בידי ואחר כך סוגרת אותן בארנקי. זה מקומן.  
מחטי פשטות שלי.

הפשטות שאני רוצה לאמץ מאותו זקן היושב  בחנות הכפתורים מזה 30 שנה.
מעשן סיגריה בפתח החנות. מספר על כפתוריו.  מבלי להתנצל. לא מבזבז את השמש שלו בחשיבה  על "מימוש עצמי נשגב והיסטורי". מחבק את עולמו הקטן והקסום. נותן לה , לשמש, ללטף אותו באמת. בפתח חנות של כפתורים.