סרטים גבירותי סרטים

חם מדי לצאת מהבית. חם מדי להיכנס לאוטו והכי חם, לנסוע עד רחובות בשביל סרט. אבל תחושת מחויבות כלפיי הדבר הזה שנקרא "סרטי נשים", הביאה אליי את תעצומות הנפש, להתגבר על החום, להדפיס לי מפה, ולהגיע לסוף העולם . לרחובות.

זאת הפעם הראשונה בה אני מגיעה לפסטיבל סרטי נשים. הרעיון קסם לי. 

אני חייבת להיות כנה. המילה " פסטיבל " הרגישה לי גדולה על קולנוע חן הרחובותי הקטן והישן. רחבת הכניסה התמלאה בנו, נשים מיוזעות שהמתינו בדריכות לפתיחת השערים. חלקינו ברחנו אל המסעדה הצמודה כדי לגנוב מעט מהמזגן, תוך עמידה על ראשיהן של אותן חכמות שהקדימו ותפסו מקום ישיבה. כשדלתות הקולנוע נפתחו, נשפכנו כולנו פנימה כמו חול.  

מתוך מגוון מרתק של סרטים, בחרתי לצפות בסרט הספרדי "53 ימי חורף" של הבימאית ג'ודית קוליי. (את הסרט חימם סרט אוסטרלי קטן ("sexything")).

ברגע שהספרדייה היפיפייה עלתה ("53 ימי חורף"), החלה לחלחל בי תחושת הסיפוק מהרעיון הענק הזה של פסטיבל סרטי נשים. פתאום המילה "פסטיבל" נשמעה לי לא מתאימה מסיבות אחרות. מילה המזכירה לי חגיגיות, אירוע המוני, עושר, כאשר פה מסופרים סיפורים קטנים, אנושיים, מחוספסים, כואבים. נשיים. יש לנשים, כך הבנתי פה, את  היכולת לספר סיפור בצורה רגישה ואנושית, תוך וויתור על מסכות של עיצוב ופטנטים קולנועיים. לספר את סיפורן בדרך מלוכלכת  ונטולת פוטושופ. כך בדיוק הרגשתי כלפי סרטה של קוליי. אריגה עדינה של דמויות כמהות אהבה. אלמנט הנטישה חוזר בנקודות שונות לאורך הסרט: נטישת חיית מחמד, נטישת אהובה,  נטישת אב את ילדיו, את אשתו. היופי הוא בכך שאין זה חשוב אם הדמות היא הנוטשת או הננטשת, הסיפור מאפשר לך להתאהב בה ולהבין את מצוקותיה (כי איך אפשר שלא להזדהות עם המחלה הנפוצה בחברה המודרנית : הבדידות). 

חוסר הליטוש המאופיין עם הקולנוע האירופי שבה אותי שוב בקסמיו. כמו שקרה כשצפיתי בסרט האיטלקי "קסם הנעורים"/ ג'יוארדנה, או ברוב סרטיו של אלמודובר, גם בסרט זה יצאתי מופחת חיים. עצם העובדה כי לא מורחים אותי בקלישאות ומטיחים את האמת בפרצופי על גבי המסך המחבק הזה, תמיד מזכירה לי למה בכלל נמשכתי בעצמי לעולם הזה.

בסיומו של יום, היה משהו משמח בכך שהפסטיבל הזה קורה במקום קטן וצנוע, כמו הסרטים המוצגים בו. כך תשומת הלב מופנית לא כלפיי האריזה, אלא כלפיי התוכן. ותוכן, לא חסר.