תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
הפיקציה של החירות המודרנית. רק תבחרי!"העולם הוא פארק של שעשועים ואת רק צריכה לבחור על איזה מתקן לעלות" אמר איזה מישהו. מוצאת את עצמי קפואה מול כל המתקנים. חלק מפחידים מדי, חלק משעממים אותי רק במבט בהם..
מרגע השחרור מצה"ל, תוקפת אותך חירות אימתנית. בתחילה, כשאדמת יציבות המסגרות החברתיות נשמטת תחתייך, את עפה. עפה מבחור לבחור, עפה מעבודה לעבודה ועפה לך בשמי תאילנד, הודו, דרום אמריקה או כל יעד אחר לבחירתך. העופפות הזאת אמורה להסתיים בשלב מסוים, אבל משהו בכמות האפשרויות פשוט לא מאפשר אצל רובנו נחיתה אל הקרקע. אז חלקנו עושות פשרות. אם זה בעבודה, או בבחירת בן זוג, או בכל תחום אחר. נודה או לא, מה שלא נבחר לעשות ילווה תמיד בדגדוג קטן באף של שלל האפשרויות עליהן וויתרנו. ברור שהכול הפיך : קריירה שנייה ושלישית, מכירת הבית וקנייה במקום אחר, גירושין. אבל זאת בדיוק הבעיה! ההפיכות הזאת שלא מאפשרת מנוחה. הבחינה הבלתי פוסקת, המנדנדת (!) של אושרנו. הנקודה שמעסיקה אותי כאן, היא האם כל כך הרבה אופציות לא גורמות לנו בסופו של דבר להיות כל כך מבולבלות בעידן ה"חופשי" הזה?
(מה גם שהעולם שם אותך בפארק של שעשועים, אבל מורה לך לרדת מהמתקנים עד השעה 16:00 בדיוק, אחרת תהפכי לשעון ביולוגי מתקתק ופאתטי. ואל תגידו לי שזה כבר לא כך היום. זה הרבה יותר גרוע מאי פעם)
בפוסט הבא : הפרדוקס- פיקציית האפשריות הרבות.
*בטח זה לא באמת יהיה הפוסט הבא..סתם מוצא חן בעיניי הפרומו.. J
אה! ושנה טובה בה הדילמה הכי גדולה תהה מול תפריט מגרה במסעדה אהובה!
אני חושבת שבאמת מדובר באשלייה,
והיא נורא לא בריאה.
זה נכון שיש אינסוף אפשרויות כמעט,
בעיקר ככל שבריאותך הפיזית והנפשית ומצבך הכלכלי מרשה,
אבל ככל שנתייחס ליותר אפשרויות, ככה ניעשה יותר קפואים ומבולבלים וחסרי יכולת לפעול, כיוון שרוב הזמן יתבזבז על ניסיונות להחליט.
אני מכירה חוסר יכולת להחליט,
מכירה מאד מקרוב את הרצון להישאר באי החלטה כי אז לכאורה עדיין כל האפשרויות פתוחות בפנינו,
האינסוף זמין.
אבל לאחרונה הרבה יותר מתחברת לאפשרות לקחת צעד אחד לכיוון כלשהו,
ומשם כבר נפתחות אפשרויות, לא אינסופיות, אבל ר-י-א-ל-י-ו-ת ולא אשלייתיות.
במבט על של ציפור, רק מדברים על החיים ולא חיים אותם,
לטעמי, צריך להיכנס לתמונה ע"י לקיחת צעד ממשי בתוך המשחק ואחר כך להחליט על עוד ועוד,
כי צעד שמתקיים בממשות, כל צעד שהוא לטעמי, עולה עשרת מונים על אינסוף אפשרויות בדמיון.
ככה נראה לי נכון….
וזה לא פשוט בכלל ליישם.
לוותר על אשליות ורודות בעולם כל כך אפור, שלא לומר לפעמים שחור, מדובר בעבודת חיים.
תודה על תגובתך רונית יקרה. אי מסכימה איתך. חייבים לקבל איזשהי החלטה ולהישטף איתה אל החיים. ההחלטה הראשונה הזאת הכי מפחידה.. הכי מקפיאה.. אני בתהליך של יציאה מהלופ המקפיא הזה, אך בנתיים החיים לא מאשרים לי את בחירותי ודלתות רבות מידי נסגרות בפני. נו מילא. הכל לטובה, לא?
מרגישה בדיוק, אבל בדיוק כמוך.
"בנתיים החיים לא מאשרים לי את בחירותי ודלתות רבות מידי נסגרות בפני",
בדיוק מה שקורה איתי.
והקפאון לגבי הצעד הראשון ההוא..
אני אבל בכל זאת צועדת, וגם אחרי שויתרתי ועשיתי צעד או יותר,
השביל הקטנטן הזה גווע מאליו,
כי החיים כאילו לא מאשרים לי את הבחירה בו, סוגרים אותו.
מלא דרכים של אין מוצא.
ולא תמיד אני מאמינה שלכל אחד אותו גורל מבחינת נניח האפשרות לפתוח דלתות ..
מה שכן, זה לא מביא אותי לידי ייאוש, אני משתדלת להסתכל בהומור, אחרת הייתי כבר נגנבת …
קודם כל אני מזדהה, שנית, איזה יופי זה כתוב 🙂 !
גראציה מתוקה! :))))
סוף סוף יש לי קצת זמן פנוי! : – )
(כתוצאה מאחת הבחירות שעשיתי בחיי, מי ידע אם הנכונה)
אני זוכרת ימים, איזה ימים – שבועות, איזה שבועות – חודשים, טוב נו – שנים, בהן לא היה לי מושג מה אני רוצה, בשום נושא, באף תחום. לטיול של יומיים אני לוקחת את כל המלתחה כי אין לי מושג מה יבוא לי ללבוש בבוקר, אז להחליט מה בדיוק אני רוצה לעשות בדברים יותר חשובים? גוואעלד!
בסוף הבנתי שצריך לקחת את אחד הדברים שאני אוהבת לעשות ושאני גם טובה בו ויאללה, ננסה. זה היה עדיף מהאופציה הקודמת בין כה (להסתכל על כל האופציות ולא לבחור בכלל). ברור שאת התיק שלי לטיולים לא אני סוחבת, חחח (יש דברים שאי אפשר לשנות).
פארק שעשועים מיי אס!
חוץ מזה, אהבתי : – )