תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
אם בחטאים עסקינן, אתאר את החטא הכי גדול שלי : גרגרנות.
ללא ספק יש לי מערכת יחסים מורכבת עם האוכל (ולאיזו אישה אין).
אני חיה, אפילו, כדי לאכול.
התחביב הראשי שלי זה אוכל.
תוגה יורדת עלי בתום הארוחה, כשאני יודעת שאמור לעבור זמן מה עד הארוחה הבאה.
בטיולים בעיקר, נפשי אנתרופולוגית המזונות, תרה ממסעדה למסעדה, מקפה לקפה, מדוכן לדוכן ללא מנוחה. כשטיילנו בפריס זה היה שיא. חולשה עצומה יש לי לקונדיטוריות וניצבתי בלסת שמוטה אל מול חלונות הרהבה (כן כן, רהבה. טרחה אל תתקני אותי) של העוגות היפות האלה שברחו מארמונה של מרי אנטואנט. אחרי ביסטרו עשיר ולחם נשבר ברעש עם חמאה, דרשתי להתנסות בחוויה התרבותית הזאת. 'הרגע אכלנו', נזף בי נדב ומבושה נעלם לי התיאבון לדקה של פרצופים (ובחיי שחלפה בראשי המחשבה להיפרד ממנו כאן ועכשיו). כמובן שהחיוך חזר כשאקלייר שוקולד מפוארת נתקעה בין שפתיי, כמו נקניקיה במשחק בייסבול אמריקאי. ללא חן. בכלל.
ואחרי מתוק.. נורא נורא בא לי מלוח.
אני יודעת, זה כזה לא נשי כל היום לתקוע (אוכל כמובן, אבל לא רק). אני אמורה לשים לי כף סלט ולחם דל ולהתפוצץ. למי בכלל יש מקום לקינוח אחרי ארוחה כזאת! בעיה. אצלי יש קיבה מיוחדת לקינוחים.
כשאנחנו הולכים לארוחה במסעדה עם חברים אני מתביישת מעיניי המתגלגלות למראה התפריט העשיר. בא לי הכול! זה פשוט הרגע הכי כייפי: בחירת הארוחה. שום דילמה לא קשה כמו זו. כל הבחירות הקשות בחיי היו אימפולסיביות :"בוא נעבור לתל אביב" "אולי אתחיל ללמוד תסריטאות" "אני מתפטרת מהעבודה!", אבל הרגעים האלה מול התפריט! ואו! זה פשוט בלתי מוסבר הקושי הזה. והחוק אומר שמה שלא אבחר, בטח הפסדתי מנה טעימה יותר. פוזלת על מגשי המלצרים לראות מה הזמינו השכנים. אילו בושות..
בקינוח תמיד יש ת'בת זו..ג של החבר שרוצה להתחלק באיזו "עוגונת". אז לוקחים שני קינוחים לכולנו ואני עסוקה בעונג המתוק בזמן שאחרים מדברים על בייבי פיוק. זה לא מפריע לי…
ושוב.. התוגה של אחרי הארוחה. עכשיו עוד צריך לדבר עם הזוג הנחמד הזה כי לא מנומס פשוט לאכול לשלם וללכת.
אני יודעת. זה כזה לא נשי.
אבל פאק – איט (או פאק eat .שילוב מעניין של מילים שמתקשרות בחטא ולא ברור לי כל כך למה?! ומבין שניהם אני ביי פאר מעדיפה את ה- איט)
"זה כזה לא נשי כל היום לתקוע",
את גדולה תמר.
בטח שזה נשי, תשאלי את גולדי גת, חתוכה או לא.
הנה עוד מנטרה שלי: אנחנו כאן זמן קצר מדי מכדי לוותר על הטוב שנתן לו האל. בשביל מי נוצרו כל הטעמים? לא בשבילנו? כדי שנסתגף? לא ולא. שייעלמו להם כל האנורקסיות שלא אוכלות מגיל 12. מעמדן בחברה מעניין את ישבני הדשן. לו ינהגו כך כולם, ישימו פס אחד ארוך על הציפיות החברתיות, נראה כאן הרבה יותר אנשעם מאושרים?
כי מה זה השמנת היתר, האוביסים הנוראיים שיש באמריקה? אנשים שהחליטו שאסור להם לאכול, אז בגלל זה הם לא מפסיקעם לאכול.
ברגע שנגיד לעצמנו שמותר לאכול, וגם נאכל כמה שהגוף רוצה, לא נגזים מאוד באכילה. אולי לא נהיה רזים, אבל גם לא נהיה אוביסים.
כתבתי על זה רבות בבלוגי הקודם. אני נזכרת בתמונות האימהות של ילדים מבית הספר שלי, בשנות השישים, ובכוכבות של שנות החמישים, והן היו דשנות באופן נעים ביותר.
הלאה דיקטטורת הרזון, תמר!!!!!
איך הצחקת אותי יעל אחת!
ועל כל מה שאמרת היידה!
מולייר אמר: "אוכלים בשביל לחיות ולא חיים בשביל האוכל" הוא רק לא ציין שלהינות מאוכל טוב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. לאכול דברים טובים אינו בושה אלא חלק משמחת חיים. וכל הלא נהנים – מפסידים. לבריאות חמודה.
מאוד מצחיק ומעורר תיאבון.
נו, מולייר כתב את "הקמצן". קמצנות בטח היה חלק מאופיו שלו. וקמצנים… מה לעשות, לא יודעים ליהנות מכלום.
את בהחלט צודקת. ואוכל להוסיף שהוא גם לא הבין שום דבר מהחיים.
קמתי באמצע הלילה (אחרי) מרוב רעב. מצאתי לי משהו לאכול ופתחתי את המחשב. ותראי מה מצאתי כאן! כתוב בטעם, ישר מהבטן.
תודה על התגובות ליעלות ולאומי. שיהיה לכן בתאבון רב. 🙂
חלפו ימי המחוך של סקרלט אוהרה, שהייתה דוחפת עוף שלם לפני הארוחה כדי להופיע בציבור כ"ליידי שאוכלת כמו ציפור". :))
לילית!
LOL
הזדהיתי לגמרי,
גם אני בלסנית העולמות,
בדרך כלל אוכלת אפילו יותר מהגברים
שסביבי, טוב הם חנאנות לועסי חסה ידידיי הטובים, מהלעשות.
וטוב שחזרת, נדמה לי שהלכת לכמה ימים…
כייף החופש גם מכאן אפילו ליומיים.
תודה על התגובה וסחטיין ששמת לב:)) אני במירוץ בין מקומות עבודה יבשושיים פוטנציאליים. הפרילנס הזה כנראה מיועד לעשירים :).
תענוג !
איזה פרילאנס ?
(את מתכוונת לכתיבה בחינם בבלוג? זה לא פרילנס, פרילנס משמעו עבודת קבלנות).
בכל מקרה: שיהיה בהצלחה עם המקומות והלחם.
אני גם מחפשת כי אזל לחמי, ובירושלים עיר הקודש אין עבדה, בעיקר לא בהייטק, בעיקר לא בסכום סביר, ומבלי לעבוד 12 שעות ביום ..
יש לי כבר דרישות אחרות אחרי יותר משנתיים של אבטלה.
אני צריכה לעבוד מעט שעות ביום, וזה תנאי.
בהצלחה ! מה יש הי טק בירושלים?! 😉
יש קצת,
אבל העקרון הוא שאתה מתקבל
רק אם אתה מוכן לעבוד 12 שעות ביום ולשלם להם שהם העסיקו אותך.
אם לא, יש להם אלפי בוגרים שיקחו את העבודה ולא רק ישלמו למעביד אלא גם יעשו לו ספונג"ה כל יום ומסאז" דו שעתי לאגו.
ותמרה, אני מהזה מזדהה עם "מקומות עבודה יבשושיים פוטנציאליים".
אני לא עובדת כבר הרבה זמן כי אני במאמץ למצוא משהו, הפעם, שלא ישעמם אותי.
אשמח אם הוא יהיה נפלא, וזה יהיה גם טוב אם הוא יהיה אפילו בסדר.
כיף לקרוא אותך
קטונתי טל 🙂
🙂
יפה, ומעורר חיוך!!!
דרך אגב, גרגרנות גברית נפוצה לא פחות… אולי המניפיסטציה שלה שונה, ואולי הבושה הנלווית לה היא אחרת…
בכל אופן, מאוד נהניתי לקרוא!
תודה שירה :))
כתוב ממש מקסים ווואי, וואי וואי, איזה תיאבון שעשית לי!
🙂
רק את יכולה לאכול כ"כ הרבה ולהשמין רק בציפורניים, יא 30 קילו עם בגדים ונעליים!
האמת שנתקלתי איזו פעם אחת באיזה מישהו חוצפן בן 890, שראה איך אני אוכלת ומלקקת אצבעות וגם עם הידיים והכל, ועשה לי פרצוף! ממש טרח ועיקם את הפרצוף וגם השמיע רעש כדי שאני חלילה לא אפספס.
אח"כ קינחתי את האף והוא הסתובב ושוב עשה קולות אנחה ועיקום שפתיים! רציתי למרוח לו את כל החננה על הפרצוף, להצביע עליו ולצחוק תוך כדי שאני מחזיקה את הבטן, צחוק של "הא! הא! הא!" מהגדולים והכבדים האלה שלא מתאים לאישה לעשות.
אבל כמובן שלא עשיתי את זה ורק ביצעתי את המיטב שיכולתי תחת הנסיבות – קינחתי את האף בכוונה עד שכמעט יצא לי המוח משם, וכתוצאה מזה הוא הלך. חחחחחחחחח