אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

      והיתה כאן דממה מוחלטת. שעה-שעתיים לפני הצפירה, חזרתי מכל הסיבובים לשכונה דוממת. כמעט לא היה לי נעים מכמה זה מרגיש לי נעים השקט הזה. והרי ערב יום הזכרון, והעצב עומד להתפרץ מכל החזיתות. נראה לי שאני הרבה יותר מדוכאת ביום העצמאות הקולני ורועש-הפיצוצים, שלא נדבר על פורים וכל ימי ההילולה המאולצת וחסרת הרסן, שרחוקה כל כך משמחה ...

          אחחחחחח, לנקות הדירה. לקרצף פאנלים, למרק המצפון, לנער שטיחים מלאי פירורים מעל השכנים, להרעיד עם שואב את כל השיכון. לענות לאמא מהר להגיד שאת לא יכולה לדבר, את עכשיו עסוקה בניקוי יסודי, נשבעת? נשבעת, אלוהי כל הספונג'ות היום הוא עדי. להכיר חפצים שונים מקרוב, ליצור יחסים. באמת לא ידעתי שהיינו כל כך קרובים, לו הכרנו בזמן, אולי ...

       אל חנות הצעצועים ההיא שעל הדרך, נכנסת גברת-עם-סלים, כתף, חזה, שיער, מחשוף וירך. אני צריכה משהו בשביל בן הפעם, אחיין שלי. פשוש שלי. חידה. מה קונים לבן ? תראי פה פאזלים ושם מכוניות, משאיות ורובוטים כסופים, בנים אוהבים דברים שזזים. אפשר גם חכה עם דגים ששוחים ולוייתן כזה,  ספיידרמן ובוב הבנאי או חלוץ של חלל נמתח בקפיץ, ובאופן ...

       אתה יכול לחיות בארץ הזו כבר חמישים שנה, את יכולה להיות עורכת טקסים ראשית בהר הרצל, עברת כבר 40 ימי זכרון, 40 ימי שואה, והרבה יותר מזה ימי עצמאות, אתה יכול להיות אפילו מדליק המשואה בכבודו ובעצמו. אתה אף פעם, אבל אף פעם לא תדע מתי לעזאזל הצפירה, אם היום בשמונה בערב או שמא מחר ב 11:00 בבוקר (ואולי ...

     כבר משהו כמו שבוע שסביבותיי כל הזמן מהדהד צמד המילים הלכשעצמו די שחוק הזה, "מעבדות לחירות". את הצמד מכיר כל ילד גן, והוא ניתן למלמול גם תוך כדי שינה,  אז מה כזה מיוחד בו ? הפסח הזה והימים שלפני ליל הסדר בעיקר כל כך מלאים בזה, שזה מרגיש לי הפעם לא מקרי. כל חבריי בלי יוצא מן הכלל ...

  סיפו של הפסח הזה מוצא אותי כשאני מותשת נפשית אחרי שבוע של מחלה לא משהו, אלא מן מצב קבוע של מותשת, מצוננת ושאר האף-אוזן-גרון, ובעיקר: לא-נעשית-בריאה.  קמה כל בוקר (טוב, צהריים), והמצב נשאר בעינו. מחלות כאלה מכניסות אותך למן צורה נמוכה יותר של קיום. גם החלומות מגיבים בהתאם. שם אני בכלל הופכת למן רונית אחרת שקיימת רק עדיין לפעמים ...

    עלבו בּה, פגעו נוראות. היא רוצה לצעוק, פותחת פה גדול, ומפיה יוצאת זריחה של שמש. צועקת חזק, רועמת ממש, והזריחה מפיה מנצנצת יותר ומצלצלת פעמונים. ככה הם אומרים. והיא אומרת, לא !! אני כועסת !! והיא לועסת, ולועסת, ולועסת. בסוף בעיקר בולעת, ואת השאר, מפיק פיה מרגליות.        

     (בעקבות משהו שכתבתי לאמיר)  אני אוהבת רִיק. אני אוהבת שקט. שקט ולבד מארגנים ומבהירים לי את המחשבה. עושים לי נעימוּת ודגדוג מהראש ועד הרגליים. 3 שנים. 3 שנים קיבלתי מתנה (?) לחוות את הכלום. אם הייתי יודעת מראש. ……… בכל פעם חשבתי שהנה זה הולך להיגמר, הנה אני מוצאת עבודה, לא ביותר מידי חשק …. והנה הנה אני ...

איזה שחור-לבן, איזו גרציה, אלו פלאיירי-פרסומות, כמה סבנטיז באולם, איזה עגילים ואיזו תסרוקת. פעם היו כאן גברות….. והאדונים.. http://www.youtube.com/watch?v=EDXqWh_wfMA יאל-אללה של הפעם הזה.

    כולנו כל הזמן שואלים, וגם פה, בבלוגייה שלנו, מורגשים סימני השאלה הקיומיים האלה שבאויר, כמו בכל מקום בו אני נמצאת, במיוחד בשנים האחרונות: מה יהיה עם המדינה, כמה זמן עוד נשרוד כאן, מה עם השחיתות והפוליטיקאים והזוועות והאסונות, ומה יהיה עם התרבות הקלוקלת ועם הצריכה המוגברת, ועם החסכים ועם המילויים החיצוניים שלא באמת ממלאים, ואיפה אני בתוך זה ...