אני אוהבת רִיק

 (בעקבות משהו שכתבתי לאמיר) 

אני אוהבת רִיק.
אני אוהבת שקט.

שקט ולבד מארגנים ומבהירים לי את המחשבה.
עושים לי נעימוּת ודגדוג מהראש ועד הרגליים.

3 שנים.

3 שנים קיבלתי מתנה (?) לחוות את הכלום.
אם הייתי יודעת מראש. ………

בכל פעם חשבתי שהנה זה הולך להיגמר, הנה אני מוצאת עבודה, לא ביותר מידי חשק ….
והנה הנה אני חוזרת להיות אסירה יומית, להשכיר את מוחי לעבודה ואת ישבני לכסא
המנהלים ואת ידיי להכנה רדומה של קפה במכונת השתייה במטבחון.

בכל פעם התבדיתי.

3 שנים ועדיין לא פתרתי את החידה הגדולה.
חידת הפרנסה.
והפעם הוא מחמיר איתי.
"הפעם לא תעבדי מכוח האינרציה. הפעם אין קיצורי דרך. הפעם תיאלצי למצוא ב-ע-צ-מ-ך
את התשובה לחידה".

זה לא שלא נהניתי בים הכלום.
נהפוכו.
אני ישנה כמה שבא לי כבר 3 שנים, כמה שבא + עוד שעה או שעתיים ככה לפינאלה, לסגור קצוות,
בכל יום.
קמה רק כשממש ממש כבר אין שם שום תענוג, גם לא קוצו של תענוג בלהישאר במיטה,
כשמואסת לחלוטין במנעמי המיטה, רק אז קמה.

כשאני כבר קמה, אני לוקחת הכל מהזה לאט.
שותה את התה האהוב עליי, טוחנת פשתן, אוכלת בריא וטעים.
יש לי זמן לכל הרהוריי, יש לי זמן ליצירה.
יש לי זמן להתייחס לכל ידידיי, אני מהווה אתנחתא נעימה ומבריאה בשבילם.

והנה אני מרגישה שהכלום מוצה פחות או יותר.

לא בטוחה שאני יודעת להגדיר אם אני בעצם מן סוג של פשוט "עצלנית",
כלומר, אוהבת להביא את העיסוקים למינימום, ומרבה בשקט ובכלום,
או שמא, היצרנות מפחידה אותי ויש לי פחד מהכוחות הגדולים שבי (כמו שמציעים
סוגי מטפלים שונים).

אני שואלת את עצמי, כמה אני כבר יכולה לפחד מהכוחות שבי, ומלהוציאם לאור,
זה לא שאני פשוט סתלבטנית מלידה ?

אף פעם לא הייתי עמלנית גדולה, תמיד אהבתי לישון המון, וכשכבר קמתי, שנאתי
את המולת הבוקר שמסביבי.
תמיד חיכיתי לשעת בין הערביים או לפחות לצהריים, שאז אנשים נרגעים קצת
מיתר-האנרגיה שהיתה להם בבוקר, ומפנים את הזירה.

שטיחים, כריות, שאנטי, הרים, מדבר, שקט, טבע, ואנשים שקטים (שלא נדבר על גבר שקט
שמשאיר לי את רוב הספייס המילולי) עושים לי את זה.
מצד שני, כשאני מדברת או שואלת, אני שמחה לקבל גם תגובה.
אלו ששותקים ולא מדברים, מביכים אותי נורא.

אז 3 שנים,
ומה שאני יודעת היום, הוא בערך מה שידעתי אז,
שאני בנויה רב-תחומי בנטיותי.
שאין בשום אופן עיסוק אחד שהייתי מסוגלת לרצות לעשות בכל יום למשך משרה מלאה.
שהנטייה שלי היא גם "ריאלית" וגם הומאנית וגם אמנותית.
שיש לי צד גדול מאד של יצירה, והוא רק הולך וגדל.
אה, ועוד משהו: שאיך מתפרנסים מכל התצריף הזה?
התשובה היא נכון להיום פשוטה עד כאב:
לא'יודעת.

כנראה:
שחוזרים להתפשר, רק הפעם עם קצת יותר מודעות, וניסיון כן להתאים את מסגרת העיסוק
למה שמתאים לי.

שילוב, זה מה שאני.
אני גברת שילובים.

זה מה שידעתי אז,
זה מה שאני יודעת עכשיו.

אם מישהו רוצה להגיד משהו, שיגיד עכשיו,
או שיידום לעד.