אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
עלבו בּה,
פגעו נוראות.
היא רוצה לצעוק,
פותחת פה גדול,
ומפיה יוצאת זריחה של שמש.
צועקת חזק, רועמת ממש,
והזריחה מפיה מנצנצת יותר ומצלצלת פעמונים.
ככה הם אומרים.
והיא אומרת, לא !!
אני כועסת !!
והיא לועסת, ולועסת, ולועסת.
בסוף בעיקר בולעת,
ואת השאר,
מפיק פיה
מרגליות.
באה לקלל ויצאה מברכת… ומבורכת.
פה גדול – כמו ילד כדי שיאכל,
כמו נפגע כדי לצעוק,
כמו שמח כדי לצהול.
רב שכבתי.
"פותחת פה גדול ומפיה יוצאת זריחה של שמש"…
משפט אדיר. שיר מקסים.
שלושתכם הארתם צדדים בשיר.
תודה אמיר, איציק, שירי.
איזה מעצבן זה להתעצבן ומסתבר שהבינו שאת חמודה נורא וממש בחרה מותק?
ואהבתי את שלל תהמונות שלך – בעיקר את זו עם הגופיה בצבע קרם – וזו הירוקה שונה לגמרי ומחוייכת – כאילו הצטרפת לטיול של אליעזר והגזר.
הי מיכל.
עכשיו בגללך שוב שיניתי תמונה
:))
זו תראפיה שווה, תנסו.
גם לי זה קורה. למשל כשאני מפרסמת שירים כואבים ואומרים לי כמה אני אופטימית.
בשיר הזה, מהפה של הדמות באמת זורחת שמש.
אבל היא כן רוצה שיבינו שהיא כועסת (?)
תמונה יפה!
האם היא באמת כועסת?
כן, היא באמת כועסת,
אבל בה בעת השמש שבה לא נכבית.
נורא יפה דארלינג.
זון התמונה הכי יפה שלך. תשאירי. שאגיד לשירלי שתעלה אותה לחלון עדכונים?
ואין צורך להעלות דווקא את זו לחלון עדכונים.
אני לא יודעת להצטלם, ועדיין מחכה לתמונה שתצליח לשקף אותי נאמנה.
בינתיים זה הולך ומתרחק …..
באמת תודה, יעל.
מהשיר הזה היתי עושה לי מחרוזת ומרגישה עדויה