הפסח הזה כולי מצה

סיפו של הפסח הזה מוצא אותי כשאני מותשת נפשית אחרי שבוע של מחלה לא משהו,
אלא מן מצב קבוע של מותשת, מצוננת ושאר האף-אוזן-גרון, ובעיקר: לא-נעשית-בריאה. 
קמה כל בוקר (טוב, צהריים), והמצב נשאר בעינו.

מחלות כאלה מכניסות אותך למן צורה נמוכה יותר של קיום.
גם החלומות מגיבים בהתאם.
שם אני בכלל הופכת למן רונית אחרת שקיימת רק עדיין לפעמים אי שם במחוזות האיד
הלא סלחניים.
טוב, אולי מעורב שם גם האגו, לא חותמת על המינוח המדוייק.

אבל הנומך והעליבות וחוסר המסוגלות וחוסר היכולת לבצע או לזוז או לראות אפילו,
מקשים. לוקח שעה-שעתיים להירגע מלילות כאלה ולהיווכח שבעולם המציאותי המצב פחות רע.

חוסר האנרגיה הקשה גם מאד על היכולת להעניק, והייתי צריכה כמה פעמים לתת השבוע.
ועשיתי מלית ברירה, מרגישה שאין יותר מאיפה וממה ותעזבו אותי בחייאת אללה.

זו היתה נתינה ממצב של ריק.
וככה זה היה נראה.
אין בזה גבורה לטעמי, האידיאל של הקרבה עצמית או קדוש-מעונה הוא חולני ולא מקדם.

לפעמים מחכים לקבל אנרגיה או טוב או שמשהו יתקדם בכדי שנהיה מסוגלים לשוב לכוחותינו
ולהיות מסוגלים לדבר המשמח ביותר: לתת (או: לחלק, אם מבינים שאין נפרדות).
ההמתנה הזו היא המכשול בעיני, ומבחינתי השבוע נכשלתי מהבחינה הזו.
כשמרגישים שאין אנרגיה או כוח או נגמרה הבטרייה, כדאי לנסות לתת לעצמך את המתנה
הראויה ביותר: לקבל את המצב ולאהוב את עצמך כמה שאפשר.
ניסיתי, לא הצלחתי מספיק. אני אנסה לקבל גם את חוסר ההצלחה הזה.

אם הייתי עוסקת באמנות פלסטית, הייתי מפסלת אתמול מצה שעשויה מחמץ *.
מצה, כזו שנראית תקנית, עם חורים ופסים כהים והכל, רק שעשויה מקמח שתפח.
זה מצב הדת במדינה הזו, הדת על כל מוסדותיה.

זה המצב גם של רוב האדם בעידן הזה, מצה עשויה מחמץ.

זה לא רע ולא טוב, זה מה יש.

אולי קצת עצוב וכואב וראוי לחמלה ולסליחה ולהבנה.

שיהיה לכולכם וגם לי חג שמקרב ולו בצעד מהעבדות אל החירות.
שנדע להבחין אם ברגע מסויים אני מצה או אני כיכר לחם שופעת אך אסורה.

ולא לשכוח את הפיתות בפריזר, זה לא טעים בהפשרה.

חג שמייייח.

* כל הזכויות שייכות לי, PATENT PENDING.