אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
אתה יכול לחיות בארץ הזו כבר חמישים שנה,
את יכולה להיות עורכת טקסים ראשית בהר הרצל,
עברת כבר 40 ימי זכרון, 40 ימי שואה, והרבה יותר מזה ימי עצמאות,
אתה יכול להיות אפילו מדליק המשואה בכבודו ובעצמו.
אתה אף פעם, אבל אף פעם לא תדע מתי לעזאזל הצפירה,
אם היום בשמונה בערב או שמא מחר ב 11:00 בבוקר (ואולי ב 10:00),
או שבכלל בשניהם.
או כמו שאמר לי היום נהג מונית בבטחון גלוי:
"מה פתאם, הצפירה זה לא בשואה, זה בזכרון בבוקר, על בטוח, ואז שוב בערב,
צפירת הרגעה לקראת יום העצמאות".
מילים של נהגי מוניות, במיוחד בכל הנוגע למציאות, ריאליטי ומה שקורה במדינה
אני נוהגת לקחת בחרדת קודש.
הם כמעט תמיד יודעים הרבה יותר טוב מרחפנית שכמותי מה קורה במדינה, בכנסת, בעולם,
ובאופן כללי, כאן.
כך קורה, שבדרך כלל את מתארגנת לצפירה כמה דקות לפני, אפילו דוחה את המקלחת, כי מה,
אני אכנס למקלחת ברבע לשמונה, ואיך אספיק.
עומדת ומחכה כולך ציפייה ממלכתית, כבר נכנסת לאוירת זכרון מהולה בעצב ובאחריות,
ובמה יהיה בעתיד ואיך נמנע, ואיך נשפר, ואיך קרה כזה דבר, איך זה התאפשר….
והאחים והאחיות של סבא וסבתא, וההורים שלהם,
ואיך כל זה השפיע על ההורים שלנו, ואיך דרך זה אלינו.
מדינה בשריטה.
אם לא נהרגת שם, מתת שמה, ואם לא נרצחת שמה, השד יודע
מה עוד יכול לקרות לך ומתי.
ופתאם את זרם המחשבות קוטע צפצוף חדשות, ר-ג-י-ל.
אין צפירה ואין בטיח. ומתי ? מחר. מתי ? 10 בבוקר, ואיךלא ידעת.
אפשר לחשוב שאת לא חיה במדינה הזו מיום היוולדך.
ומתי תמיד מגיעה הצפירה ? או כשישנים או בעבודה כשכולם נתקעים יחד במסדרון
הצפוף או עושים מערוף ויוצאים לאויר הפתוח (נסו בהייטק) יחדיו כדי לשמוע את הצפירה ממקור
ראשון ולא דרך רדיו.
במקרים האלה, לא התייחדות ולא התרכזות, אלא יותר :
מבטי-רצפה ונעליים משותפים,
מחשבות שנודדות בין איזה פאדיחה לבין מתי כבר נעים לזוז מליד השחי של מויש המנכ"ל
או לעבור מדום מתוח לנוח,
למה לעזאזל הרוסי מחדר השרתים ממשיך לעבוד, ואני-הורג-את-החרדי-ההוא בפעם הבאה,
זה שממשיך ממש עכשיו ללכת ברחוב בהפגנתיות כזו בזמן שאני כאן מזיע בעבודה בשבילו.
ממש בשבילו ובשביל כל המשפחה אוכלת החינם שלו. טפו, גלותי.
אני יהודי אכפתניק שעובד ומשלם מיסים ושירתתי בצבא ואפילו כמעט נהרגתי בפיגוע,
ואף כופר לא יהרוס לי את המומנטום ולא יפריע את הדקה השמיימית שיש לי כאן
עם עצמי ועם האל הזה של היהודים, שכחתי מה שמו.
אחת שתיים שלוש תי-פ-סו-ניייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
כך, בתום דקה-שתיים מההזויות שידעת לצד חברים אקראים לעבודה, עוברי אורח
אקראים ברחוב, או גרוע מכך: במדרכה, בינות שכנים שתמיד הצלחת לחמוק מהם בהצלחה,
ולעוף במעלה המדרגות שתיים-שתיים, נגמרת השמיימיות.
אנשים חוזרים איש איש למעשיו הרגילים, למחשבותיו היומיומיות, עם קצת יותר שקט
מבדרך כלל, עם קצת יותר מבוכה ואולי קצת יותר שאלה, בדרך כלל עם קצת יותר
ענווה.
בינתיים אני צריכה לזוז,
אז להתראות מחר בצפירה ב 10:00
(כך נמסר לי ממידע מודיעיני מהימן).
טחח, מתי הצפירה, כן אה? לגמרי
ב ד י ו ק .
כן כן, בדיוק ככה! כל זה ועוד במדינה שסדר העדיפות שלה הולך ומִטשטש מִטשטש והולך (ועומר בצפירה)
(ועומד בצפירה…)
תודה יניב, מירי, שירה.
זה כאילו שעמדנו עכשיו יחד בצפירה משלנו, לא ?
יש לי הרבה עניינים עם יום השואה,
זכרונות וכאלה.
אולי בהמשך אוסיף משהו או עוד פוסט,
בינתיים אני בימים עסוקים מאד של מבחנים וריאיונות….
לכן כמעט לא נמצאת כאן.
בדיוק כמו שתיארת, ועוד אחר כך מתחיל הגיון מי עמד ומי לא.
כתוב כהלכה.
נכון, איציק ?
אתה בטח מכיר את זה מההייטק,
איך ליאוניד ויבגני מחדר השרתים לא עמדו ובאיזו חוצפה, אולי הם בכלל לא יהודים ..
והחרדי ההוא ברחוב, וסימה המזכירה
שעד שהגיעה עם העקבים שלה הרסה לכולם את האוירה.
זה נכון (לא היתה אמורה אגב להיות צפירה הערב?)
גם אני חשבתי …
טוב, על זה כל הקטע נכתב.
לדעתי האישית, יש קונספירציה וסדר הצפירות משתנה משנה לשנה, כי במילא אין אזרח אחד שיודע מתי ויכול לערער.
תודה שאת קצת מצחיקה בכל הכובד הזה.
אין ברירה, יעלה.
האמת שאני לא נורא מבין את הצפירה הזו, או בכלל את עניין ה"יום" – הזיכרון והלמידה בנושא הם משהו שאני עושה כל הזמן, והניסיון לכפות על זה יום מסוים ודקה מסוימת קשה לי מאוד.
אני מבינה את זה, רונן.
אבל יש משהו בצפירה שהוא פשוט,
מיידי, ומאחד מבחינת הזמנים –
כמו ירח שכולם יכולים לראות מכל מקום בשמיים.
אפשר לקחת את הסמל הזה הטקסי כתזכורת,
כמו מן שעון מעורר.