גרשון

הוא מנגן, בחליל, כי הוא גרשון. כי הוא לבד עד מוות, כי אפילו החתולים להם הוא אוסף שאריות מזון, בורקס גבינה ועצמות דגים, אפילו הם ישנים כבר מזמן. מייללים מתוך חלום: "גרשון".
בדירה שלו יש ערמות של ספרים לצד ערמות של בדידות. אני ראיתי, וברחתי מיד.
והלילה, הלילה אני מטפסת במדרגות, שומעת בקומה שלו חליל. ומתחשק לי לדפוק על הדלת, עם האגרופים, לצרוח שישתוק, הוא והחליל שלו והסבלנות המעצבנת שלו לחלל באמצע הלילה. אבל אני מוותרת. נזכרת שגרשון מביא לפעמים כמה פרחים, אסופים בגומייה משרדית. נזכרת איך זה מרגיש להיות לבד עד מוות, וממשיכה לטפס מעלה אל הקומה הרביעית. שקיות קפואות של ירקות קפואים ממתינות לי שאשליכן לתוך מים רותחים וממולחים. מגיעה לקומה, לדירה החובקת, ובלבד שלי, מול צלחת מלאה ומול חצי כוס ריקה, של יין, אני תוהה מה הטעם בתווים שרק חתול שומע? חתולים הרי מנצלים בדידות כל הזמן. גרשון ממשיך לנגן עוד קצת, תכף הוא יירדם עם החליל ביד, עם קרש דק, מלא עץ וחורים, ובבוקר הוא יתעורר מוקדם ויכין לחתולים ארוחה של בוקר, עם שש סוגי גבינות. בזמן הזה אני אשן, על הגב, והזריחה תזרח מעלי. שוב.