את מי את אוהבת?

את מי את אוהבת?

כמה זמן שלא אהבתי.
שלמה ארצי שר לי, בשנת 92, כשהייתי בת תשע לערך, ש'מול השיגעון זו התשובה היחידה לשיגעון' – אהבה. אבל מאז חלפו אביבים מספר, ופגעו בי הרבה, ופגעתי גם כן. וחסמתי את הדרך אלי בשקים של חול שאספתי מן הים. בכל פעם שבה נשארתי, עזבתי מיד. מיני תירוצים מדוע אני ממהרת, חייבת להספיק להגיע. לאן? אלפי סימנים של תהייה: ללכת? הרהורים מציפים, יש בית, יש דירה, יש בלבול. תחת הגג שלי אין אמנם שמש אך יש חלון שדרכיו חודרות הקרניים. יש וילון מוכר, והרגלים נדבקים. ידיד-נפש יקר ללבי ביקש אותי, בשבוע שעבר, להזיז את השקים. אף הציע לי עזרה. הם אמנם כבדים אבל אם ארים אותם נכון, אחד אחד, הגב לא יכאב. מוצאת עצמי לאחרונה מתפזרת לכל עבר, מאמינה בזוגיות כשם שלא האמנתי מעולם, מדמיינת משפחה, אושר, מרפסת, זאטוטים. מדמיינת גינה: זעתר, נענע, פטרוזיליה, ושאר ירוק להסנפה טבעית וממכרת. מדמיינת מרחב, שדות של יופי, וזה נפלא. אבל זה מעוור אותי. זה גורם לי לוותר על ההוא, ההוא שאני רוצה באמת. פשרה… מילה שרצה לי בראש, רצה מהר, אני רודפת אותה, היא מתחרה בכל שאר המחשבות המונעות על פי צו הרגש שלי. אני יודעת, ומודעת, אלה אינם דברים שיש בהם מן הקלות. משיכה הכרחית, תשוקה הכרחית, שיחה הכרחית, בנייה הכרחית, הזנה יום-יומית, שינוי הרגלים, חבישת השריטות שלי ושלנו. יודעת הכול. חכמה יותר מאי פעם (זה בטח יפחיד גבר זה או אחר). מה אכפת לי. תרצה להישאר – תישאר, תירצה להילחם (עלי) – תילחם. אני ממתינה לזה. מוצפת שמחה אף על פי שחשה שתכף תלך ממני לאיבוד. שלמה ארצי מבטיח שהוא נגמל מכל שיגעונותיו, הוא שר על זה, מציע לי לרקוד איתו, איתך. ואני בספק. להיגמל מכל השיגעונות, איך אפשר? זה כמו להיות רגיל בכוח, שגרתי בכוח, כמו להיות שפוי בלי אהבה.