ביי ביי חורף 2014. אל תחזור

היא מתעוררת. השעה מוקדמת מהרגיל, לפחות עבורה. השמיכה כבדה ממנה, מחממת בקושי, היא ניגשת לתא הנוחיות, והאסלה קרה, והמים קפואים. שוטפת פנים. במזג האוויר הזה לא מתעוררים כל כך מוקדם. נשארים עמוק במיטה, מניחים לשרירי הגוף להיתפס, ולראש לחשוב מחשבות מיותרות, כמו 'מה היה ומה יהיה'. בחוץ שמש משקרת נמתחת, היא רואה אותה מבעד לתריסי החלון שבמטבח, כולם ישנים או עובדים בזמן שהיא מביטה. היא סוחטת, שני תפוזים גדולים ומלאי מיץ, מנדרינה אחת עם גרעינים, וחצי לימון. מוסיפה מים פושרים, ניגשת עם הכוס הכתומה לחדר. מתיישבת מול מסך מלבני, לא לפני שלוקחת את השמיכה הכבדה עמה, ומניחה אותה עליה כגלימה. היא לא יודעת. היא לעולם לא תדע. חורף 2014 החזיר אותה לחורף אשתקד. דבר לא השתנה. הרגליים, אחרי הניתוח המיותר והרשלני, כאבו עדיין. יתרה מכך, כאבן הורגש עוד יותר בכל פעם שטמפרטורה זו או אחרת היתה יורדת. או עולה. הקירות הקפיאו לה את הנפש. תנור ספירלה לא באמת מסוגל לחמם חיים שלמים.