בננות - בלוגים / / ים אחרון – אסתר אטינגר
טלאים של אור
  • ריקי דסקל

    ילידת חיפה, שחקנית, כותבת, מורה. שיחקה במספר תיאטרות, בין השאר: בית ברנרדה אלבה, הבט אחורה בזעם (תיאטרון באר שבע), טייבלע והשד שלה (הבימה), הפקות פרינג'': בתוכו (הסמטה), רכבת בבואריה (פסטיבל עכו), ספר הזכרונות של בטני (תיאטרון קרוב). עד כה פרסמה ארבעה ספרי שירה: רצועה של אור (הוצאת אלקנה), כולם מייחלים למחווה של אהבה (הוצאת ביתן), ספר הזכרונות של בטני (תמוז ואגודתהסופרים( לחם הפנים (הקבוץ המאוחד). שיריה מתפרסמים בבמות ספרותיות שונות. מלמדת דבור לבמה ועבודה על טכסט בבית צבי, סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת חיפה

ים אחרון – אסתר אטינגר

ים אחרון – אסתר אטינגר
דברים שאמרתי בערב השקת ספרה של אסתר אטינגר. מבוע – ירושלים 6.1.2025

אסתר מצטטת בעקבות משנתו של רולאן בארת וכותבת : "אני מחפשת את נקודת הכובד של התמונה" . דבריה מתייחסים לאחת מן התמונות המשפחתיות המצויות בספר, שם אגב אי אפשר שלא לראות דמיון פשוט מדהים בין דבורה הפטקה לבית שולץ , אמא של אסתר לביתה. דם סמיך מכל דבר …ובהמשך לזה אני מבקשת לברר לעצמי מה נקודת הכובד של הספר המיוחד הזה , שהוא גם עבודת מחקר מעוררת השתאות . ספר נפלא המעורר רגשות כה עזים של עצב עמוק מני ים אך גם של שמחת חיים , חיים חושניים מלאים בטעמים , הומור, קריצות ועקיצות.
אסתר יצאה למסע בילוש וחיפוש (יש לה לאסתר אף נסיון מוכח בז'אנר מתח בלשי זה) שהפך להיות מסמך אישי משפחתי אך לא פחות מכך ספרותי, מעשה של אומנות.
דרך חייהן ומותן של בנות המשפחה נחשפים פרטים נוספים על מעשה הרצח התעשייתי הגדול בהסטוריה האנושית. אסתר מצילה מתוך האנונימיות המבעיתה של ים הנשייה את דודותיה פולה ומלה ומפיחה בהן נשמה, רוח חיים.
בעיניי נקודת הכובד של התמונה שמצייר הרומן הוא : הים הבלטי, מקום מרחץ הדם. הוא ים הנשייה העצום שלחופיו פורחות כעת מדינות רבות ומקומות נופש נפלאים.
הים הבלטי שהפך להיות , אולי לפי אחת החקירות, הים האחרון בחיי הדודות ובחיי כה רבים אחרים. בהערת סוגריים אני מבקשת לציין שים אחרון שם ספרה של אסתר , הים המקראי הוא אחד משמותיו של הים התיכון , המקום הבהיר ושכור השמש שלחופו צמחה והתבגרה וממנו יצאה אסתר למסע ושאליו לא זכו דודותיה היהודיות להגיע.
ים , מילה כל כך קטנה לתיאור מרחבי יה על הנוראות והנפלאות, על הזכרון והשיכחה , על הטבח והטבע , על המים המכסים הכל כאילו כלום.
הטבח שנערך לחופו של הים הבלטי ובמימיו מלווה את הספר לכל אורכו כמו אקורד אבל.
מוטיב הים שזור לכל אורך הספר ומשולבים בו ציטוטים משיר ארוך של פרננדו פסואה 69.
של אורי צבי גרינברג ובעיקר איזכורים מספרו של אריך קסטנר , ספר הנעורים שליבה של הילדה אסתר הלך אחריו . הים הזה שהיה חלק מילדותה הספרותית ושבאמצעותו הפליגה בדמיונות הפך להיות מקום המוות המשוער של דודותיה וכמו שאומרת פפה , בת דודה של אימי , שורדת שואה , גרה במילנו , איטליה על יוסל , בן דוד של אימי , שריד שואה חי בגרמניה ובאילת:"אז הוא אומר, הוא חושב שהוא יודע הכל , לא יודעים הכל" 34. תחת הכותרת "הדמויות העיקריות" בתחילת הספר כמו בתחילת מחזה , אסתר מציינת את שמם של בני המשפחה והאופן בו הם נקשרים אליה והמפוזרים על פני הגלובוס , בממפיס טנסי ארה"ב :שם היה המפגש הגורלי המקרי להדהים בין שימק סיימון , בן דודה של אימי שהיה אהובה של מלה עם תחיה אוליבן , ביתה הבכורה של אסתר ואהרון , גרמניה, איטליה , ישראל בבחינת היהודי הממשיך ונודד ברחבי העולם.
עלילת ספרו של קסטנר מתרחשת במקום שנקרא נוישטט הולשטיין ואסתר מציינת שנוישטט הריהו בבחינת שם גנרי כמו ג'ון סמית. ובכן כאן אני צוללת עמוק ואישי לתוך הספר המרגש והמזעזע את ליבי ואני קוראת ועוקבת אחרי המסע של אסתר כאילו היא אחותי הבכורה שאין לי (יש לי שני אחים גדולים שיחיו) ואת המסע אחרי דודותיה פולה ומלה כאילו הן המסע אחרי דודותי האבודות מלכה ומאניה האחיות הגדולות של אמי לאה לוניה ז"ל שנולדו וחיו בעיירה הפולנית נובה מייאסטו על הפליצה ובשמה היהודי ניישטוט וממנה ככל הנראה נלקחו למשרפות טרבלינקה וחוץ מתמונה אחת שנותרה וטבעת אחת של סבתא שלי, אמא שלהן , אותה אינני מסירה מכף ידי אינני יודעת דבר על מר גורלן כי איך אמר יוסל לא יודעים הכל ואולי טוב שכך.
אני מלאת התפעלות, הערצה, הערכה, כבוד למשימה הספרותית הקדושה שאסתר העמיסה על ליבה וכשרונה העצום והעמידה ספר כל כך חשוב בעולם. גלריה של דמויות חיות ומתות שכולן אומרות דבר אחד ובאופן מלא פרטים ופרטי פרטים של חיי היום יום , של אוכל ומלבושים, של יחסים ואכזבות , של אהבות ואמונות ושל ים הומור יהודי דשן: היינו פה , אנחנו פה, יש לנו פנים וגוף , נשמה ומשפחה מאחורי השם . היו לנו חיים מלאים על גלגל הענק הזה הנקרא עולם.
אסתר היטיבה מה שנקרא להכנס לנעליהן של הדמויות עליהן כתבה בכאב אין קץ ובאהבה אין קץ וציור הכריכה המקסים של דן בן שמחון נכדה של אסתר מלמד על זה.
אסתר משלבת בים אחרון את כשרונה הלירי הנפלא כמו שהיא כותבת : השירה יודעת מה שרוחש הלב, את יכולת טווית העלילה המרתקת כבספרי פרוזה קודמים שלה ואת רגישות ועמקות הקריאה ההסטורית והפרשנית שלה.
ועוד לא דיברתי על מלא דברים

לסיום אקרא את המכתב הפותח את חלקו השני של הספר המורכב ממכתבים שכותבת אסתר לדודותיה מצד אימה ומצד אביה ולסבתה מתוכם נפרשת בין השאר גם תמונה של החברה היהודית של לפני המלחמה על אורח חייה , חיי היום יום על אופיים הדתי בתקופה של שינוי , על מצב הנשים והכל בפרשנות אינטימית ונוגעת ללב ושאצלי מעלה הרהורים על המציאות שלנו כאן ועכשיו.

© כל הזכויות שמורות לריקי דסקל