http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/033/342.html
זֶרַע הַמָּוֶת טָמוּן בָּנוּ
כְּמוֹ סוֹכֵן רָדוּם שֶׁל מַמְלָכָה אֲפֵלָה
וּכְמוֹ גֶּנֶרָל יָהִיר
גַּם אָנוּ רוֹצִים לִשְׁבֹּר אֶת הַצֹּפֶן
לֹא לְפַעְנֵחַ אוֹתוֹ
אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת
כָּכָה זֶה עוֹבֵד
וְאוּלַי טוֹב שֶׁכָּךְ
וְאָנוּ
אֵין אָנוּ אֶלָּא עֲרֵמָה שֶׁל קְלִישָׁאוֹת
קְרָשִׁים לִמְדוּרָה
קָנִים נִסְחָפִים לְאַחַר סוּפָה
זֶרַע הַמָּוֶת טָמוּן בָּנוּ
כְּמוֹ מִשְׂחַק יְלָדִים בְּבֵיצַת הַפְתָּעָה
הַמָּוֶת הוּא יָדִיד עַרְמוּמִי לְעִתִּים
אַכְזָרִי לְעִתִּים
מְנַחֵם לְעִתִּים
מְאַחֵר לְעִתִּים
אֲבָל תָּמִיד אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו
בַּסּוֹף הוּא מַגִּיעַ
וֶאֶלִישֶבַע
שֶׁהִצְטַלְּמָה מְאֻשֶּׁרֶת מְשַׁלֶּבֶת רַגְלַיִם
אַרְכֻּבּוֹתֶיהָ מְחֻדָּדוֹת
עַל מַצֵּבַת קִבְרוֹ שֶׁל סַארְטֶר
יָדְעָה זֹאת יָדֹעַ הֵיטֵב
וְכָמוֹנוּ הֵסֵבָּה רֹאשָׁהּ הַחִנָּנִי
מְחַיֶּכֶת אֶל עֲדֶשֶׁת הַמַּצְלֵמָה.
השיר פורסם בספרי :"לחם הפנים"
ריקי,
מסה על המוות בשיר ושיר חדור אנושיות על מותה של אלישבע ז"ל.
נר לזכרה — עצוב ומעורר הרהורים נוגים יחד עם נימה פילוסופית-קיומית נוסח סארטר שבסופו של דבר התייחסותנו למוות היא שקובעת ולא המוות.
צדוק
צדוק יקיר תודה לתגובתך
כל כך מתאים לי עכשיו שפילוסוף חכם וידידותי יגיד כמה דברים מחויכים על עמק הבכא הזה !
מה דעתך בתור "פילוסוף הבית" להעלות איזה פוסט מחזק ! 🙂
ריקי הי,
הגיע מעצמו…
העליתי בפייסבוק את הפוסט הזה.
הנה הוא:
"שוב, בימים הסמוכים ליום השואה וליום הזיכרון, ובקוראי את שירי רעיי, נקלעים לידיי דבריו של קירקגור (מתוך "זאת או אחרת", בתרגום מרים איתן):
"מה הוא משורר? אדם אומלל המצפין בלבו ייסורים, אך שפתיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן נשמעים כמוזיקה ערבה… והנה מתקבצים אנשים סביב המשורר ומפצירים בו "שיר עבורנו שנית". למה הדבר דומה? כאילו אמרו לו: הלוואי ויתקפו את נשמתך ייסורים חדשים, אך תן לשפתך להישאר כמות שהן, מפני שזעקות יעוררו בנו אימה, אבל המוזיקה ממש נפלאה".
על אף הממד האישי בדברים, קירקגור הכיר ברלוונטיות ובקשר של הממד הכללי לממד האישי, וקשה להתעלם בימים אלה מהממד הכללי. הדיסוננס הזה, בין הזעקות של המשוררים המצויינים שלנו המתפרשות בטעות כ"מוזיקה ערבה" ובין עצמאותנו כמדינה שהאנושיות צריכה לאפיין אותה, זועק ונבלע בזעקות המשוררים".
בתגובה כתב אביחי:
"צדוק, "במקרה" היום נשאלתי בריאיון וידיאו (שיתפרסם באחד הימים…) האם נכונה ההנחה שהשירה צומחת מכאב, אישרתי את ההנחה ומיד גם הסתייגתי ואמרתי שהיא יכולה גם להיוולד מאושר גדול אפילו מדומה".
ולכך כתבה אורה:
"מדומה, בעיקר מדומה".
ואני השבתי כדלקמן:
"בכדי לכתוב שירה צריך מודעות; דא עקא שמודעות פירושה גם הכרת המוגבלות. אז איך אפשר לשורר שירי הלל מתוך שמחה אם מודעים לעובדה שאנו מוגבלים וכי השמחה אינה נצחית? דילמה… אולי הקשה ביותר של האדם שזוכה במודעות עצמית. אבל אולי יש תקווה: בילדותנו ידענו רק את הטוב בלא שידיעה זו כללה את ידיעת הרע. אז אולי עתה שמבוגרים אנו ניזכר בתקופה ההיא ואז נוכל לשיר שירי הלל להוויה… מקווה שלא העמסתי ומקווה שריקי דסקל תראה (כחובה שאני משלים על מילותיה בפוסט שלה ב"בננות")".
שבת שלום — צדוק
צדוק שבוע טוב
רק עכשיו גיליתי את תגובתך , ואיך נקשרים החוטים בין הבננות לפייסבוק
צדוק האם באמת בילדותנו ידענו רק את הטוב ? ממש לא בטוחה !
חוץ מזה
אני חושבת ששירה נכתבת מהתפעמות רגשית והיא יכולה להגיע גם משמחה ואושר
(ולא רק בילדות)
זה אולי רגש לא כל כך פופולרי אך לגיטימי 🙂 הלא כן ?
ריקי הי,
דוסטוייבסקי האמין כי המודעות היא "סוג של מחלה" רחמנא ליצלן. הסיבה היא כי היא מכילה בתוכה את תודעת מוגבולתנו והיותנו בני תמותה.
בילדות, כך אני חושב (כשאני מביט בה היום) הייתה לנו תודעה אבל היא לא הכילה את ידיעת הרע (לפחות היה שלב אחד כזה בילדות). התפעמות רגשית היום וודאי מובילה לשירי הלל על ההוייה אבל לעניות דעתי הדבר הוא כך משום שנותרה בנו אותה תודעה ילדותית (שאינה נגועה בחולי הדוסטוייבסקי).
שמחה ואושר הם תכלית כולנו (ובלבי אני מאמין כי כל אחד מאושר הוא לפי דרכו, אף אם לפעמים הוא סובל מידיעת חסרונותיו, ולו בשל ההכרה כי "טוב היות מאי-היות").
טוב שהענקת לי אפשרות להבהיר, שהרי לא נתכוונתי שאנו כמבוגרים לא נוכל לשורר שירי שמחה להוויה, אלא שעצם יכולתנו לעשות כן נובעת מזכרון תודעת הטוב כשלעצמו הנטועה בנו מן הילדות.
ושוב מקווני שאיני מעמיס…
וחוץ מזה נראה לי שהגיע הזמן להיפגש בשמחה כזו או אחרת — רבים מאיתנו ישמחו להיפגש. אולי אקח יוזמה ואקבע תאריך לפגישה עם חברינו מכאן שבה נביא כולנו שירי הלל להוויה.
שבוע טוב — צדוק
ריקי, שיר מרגש.
צילמת מדויק את מר המוות ואת שדה הקרב של החיים החינניים לכאורה
תודה ענת ! גם את צילמת באופן מדויק אתמול עם המצלמה המשוכללת שלך 🙂
תודה נורית 🙂 זה מה שאנו מבקשים באמצעות המילים שלנו
שמת לנו את האמת בפרצוף.
אבל עשית זאת כדרכך, כל כך יפה.
תודה גיורא
האמת היא בלתי אפשרית ויש צורך לחרוז וליַפּוֹת אותה
מצבה מרגשת הקמת לה, ריקי. יהא זכרה היקר מבורך
תודה אמיר
ואמן על דברייך
יופי של שיר, ריקי, על כמה נורא וסתמי וסתום הוא המוות.
קרשים למדורה, זה תיאור מאוד ומיוחד ומדויק של החיים שלנו. במיוחד כשהקרש הוא הזמן ההולך וכלה.
מסקרנת אותי התצלום על קברו של סארטר.
את כולה להעלות את זה לאתר?
או שזה בלתי אפשרי.
תודה שמעון ותודה ששמת לב לדימוי הקרשים .
את התצלום אין באפשרותי להעלות. ראיתי אותו בבית הוריה של אלישבע.
את בונה את השיר כמשולש שיושב על בסיס רחב (המוות) ובקודקודו דרך טוויסט בשיר נמצאת אלישבע, למעשה- התמונה של אלישבע.
תמהיל של הרהורים, של עצב, ואף אירוניה (אבל תמיד אפשר לסמוך עליו)
תודה רבה נעמה , קראת את השיר כפי שרציתי שיקרא 🙂
מעולה! שיר הנצחה לא רק לאלישבע, למרות שהיא נתנה את ההשראה.
תודה רבה גליה שימחת אותי בביקור ובקריאה
ושיהיה לכולנו שבוע טוב 🙂
יפה וראוי
המוות שזור בחיים בחוט ניסתר
שיר חזק, אכן זרע הות טמון בנו כסוכן רדום
היטבת לתאר אותו ריקי
ואלישבע -איזו אבידה
יהי זכרה ברוך
צ"ל זרע המות, כמובן
שיר שיש בו כאב וסליחה.
וטוב שיש על מי לסמוך…
חזק ואמיתי ומדויק.
לפעמים אני מוצא נחמה, בגלגול נשמות, בתחיית המתים ובעיקר בספירה איטית של ימי חיי
היי אביחי היקר והטוב נגעת בליבי בתגובתך הכנה ,גם אני יש נחמה בכך שלא הכל מתכלה ואובד
אביחי לחפש ולמצוא נחמה זה מעשה נעלה בעיני. אדם חייב תקווה ולוואי ותהיה לכולנו תקווה והתגשמותה לטובה 🙂
נפלא השיר ריקי יקרה תודה!