צירי חיים מורה לתנ"ך, רפתן וכותב שירים
השיר שבלב והשיר שעל הנייר
לפני כשבועיים כתבתי שיר לא רע. בעצם, שיר טוב.
מה זה טוב, טוב מאד!
שיר מרגש עד דמעות!
לאחר שהרגשתי שתיקנתי את כל התיקונים ההכרחיים, ניקדתי אותו.
הניקוד הוא אחד החלקים האהובים עלי במלאכת השיר. הוא השלב שבו המילים לובשות את בגד השיר, כמו שאמר עגנון: "שיר בלי ניקוד כמו כלה בלי ריקוד".
לאחר שסיימתי לנקד, שלחתי את השיר לחמישה מידידי שאני מחשיב מאד את דעתם. יודע שהם לא סתם אומרי הן. הם לא מתביישים להביע את דעתם גם אם היא שלילית.
שניים מהם לא שייכים ל"עולם הספרות". "סתם" אנשים מאד אינטליגנטיים.
לאחר יום קיבלתי את חוות דעתם של החמישה. כולם, בצורה זו או אחרת אמרו שהשיר, למרות הנושא המרגש, פשוט לא הזיז להם.
חלקם לא נימקו את דעתם, אחרים הסתפקו בתגובה כגון "גיורא, אתה מסוגל ליותר"
היו שהצביעו על נקודות חולשה במשפט זה או אחר.
חזרתי והבטתי בשיר ועיני דמעו. לא בגלל הביקורת הקטלנית אלא מהדמויות האמיתיות שעליהן השיר רמז וראיתי אותן ברוחי בעת כתיבת וקריאת השיר.
והבנתי: יש שירים שאתה כותב וקיים פער בין מה שבאמת כתוב על הנייר (או הצג) לבין מה שנמצא בראש או בלב שלך.
עד כמה שנהיה מיומנים במלאכת השיר ,גם אם נניח אותו בצד זמן רב, יש מקרים שבהם קשה לנו להפריד בין מה שחשבנו שכתוב, לבין מה שבאמת כתוב.
בודאי לא אחדש לכם דבר אם אומר שכל יוצר חייב שיהיו לו חברים מספיק טובים שיוכלו לומר לו את דעתם על יצירתו בלי פחד.
לא כל דעה צריך לקבל, גם לא את דברי "הכהן הגדול". אבל כדאי לנסות ולזהות מהיכן נובע הפער בין תגובות הקוראים האינטליגנטיים לבין התחושה הפנימית.
זיהוי הפער עוזר למנוע נפילה למהמורות דומות
עד
עד
השיר הבא.
גיורא
תודה ששיתפת גיורא על הפער הזה בין מה שבראש ומה שנכתב כתבו רבים בינהם גם ביאליק בגילוי וכיסוי בלשון
ומשוררת אהובה דימתה את השירה לסוג של מעקה
טוב שיש מועצת חכמים קטנה אמיצה , כנה ואינטלגנטית להיוועץ בה
ופערים מין הסתם תמיד יהיו בין הדבר האמיתי לתחליפו
גיורא, כתבת דברים מדוייקים וחשובים מאד לכל מי שכותב שירה. אני זוכר כמה הופתעתי לפני כמה עשורים כשס.יזהר אמר לי: "זה שיר" (מתוך כ-7 שביקשתי עליהם את דעתו). המעניין הוא שהרבה קוראים אוהבים אותו, ולפעמים אני לא כל כך.
היי גיורא
איזה גילוי נפש. זה קורא לי המון, המון זה מוגזם, ככה אני חובה את עצמי, כהמון … אבל ברצינות , אני מנסה להבין למה כתבתי המון והתשובה שלי שהשירים שלי מגיעים לרדיו, בום… חוזזזזזר אלי,… בלי תגובה, בלי קול, למדתי לחיות עם הפער.
ואליך , טוב שיש לך חברים זה נפלא קבוצת תמיכה.
זה נותן המון כח פנימי.
ויחד עם זה כמו שאמרת יש אפשרות שעוד חתי שנה אתה שוב תשלח להם והם יאהבו כי זה התכתב נכון עם השלם.
להתראות טובה
יש שאלה שכדאי לשאול גיורא
מהו שיר טוב
אתה הרגשת שהשיר טוב
לחבריך החכמים הוא לא הזיז
מה זה באמת אומר על טיב השיר לעצמו, גיורא.
אני מאמינה באינטואציות עמוקות של כותב השיר. יש דבר כזה. הן צצות וכבות לעיתים, כי אנו אוהבים להתפתות לכל מיני בורות וזיקוקים. אך בבוא השעה הראויה והמדויקת אתה ורק אתה גיורא החכם באדם לעצמך האם שירך טוב הוא אם לאו, או שאולי יש לו פוטנציאל להיות אדיר ונדיר רק שיש עוד כברת דרך של יד העורך שבך. וכל זאת מסדנתי הפרטית ומניסיוני חסר הפניות ולמוד הסבל והתהיות וגם רגעי החסד והשלמות.
שלום ענת
הדיון "מה היא יצירת אומנות טובה" כבד לכתפי הדלה.
כשאני כותב משהו, אני רוצה שהוא יגיע לקוראי. אם קוראים שאני מעריך את טעמם, רגישותם ושיכלם אומרים לי שהשיר "לא הגיע אליהם"
אני צריך לשאול את עצמי למה?
מדוע בשירים אחרים הם מצאו טעם ובשיר הזה לא מצאו.
לעתים, הגיורא שבי גובר על המשורר והעורך שבי. הבעיה היא שקשה לי לזהות מתי זה קורה.
עבדתי עם עורכים. אני יודע שלפעמים החלפת מילה ברעותה עושה את כל ההבדל, לעתים יש למחוק שורות או להחליף את מקומן.
לעתים השיר לא מוצא חן בעיני העורך בגלל טעמו האישי ולעתים בגלל שיש לשיר רק "קומה אחת".
אך לפעמים אני מזהה מקרים בהם יש פער עצום לא בהערכת השיר אלא במה שהשיר "משדר". אני מבין שחסרה חוליה או שתיים ,או לעתים "השער" שניכנסתי בו הוא לא השער הנכון.
גיורא, סליחה ומחילה אם אני "דוחקת אותך לפינה" הבוקר. אתה כותב בפרמטר עיון או גבוה למדח – שהשיר יגיע לקוראיך. אתה בחרת את הקוראים הללו במקרה דנן, אתה מעניק להם כוח (לתחושתי רב וגורף מדי), כי איפה מקומו של הזמן החולף? יש דבר כזה – שיר שנגיעתו בקורא אינה מיידית. אתן לך דוגמה אישית, יש שירים שכתבתי בתחילת דרכי לפני… (לא אסגיר), כשפורסמו בספר לראשונה לא עוררו הד. אני דבקתי בהם, ואז כחלוף …. שנים הם עברו עריכה קלילה, חלקם גם זה לא, ופורסמו שוב בספר חדש וראה זה פלא… הרבה קוראים אהבו ודיברו איתו נפלא. וזה גם זה הלם בי אך לימד אותי או הוכיח לי את שחשתי לפני כן – להקשיב לעצמנו ולדבוק בעצמנו. נכון לפעמים אנחנו דבקים בטעות, אך לא תמיד. בכלל גיורא דרכי בחיים והיא אנלוגית מאוד למעשה היצירה לימדה אותי להיזהר כמו מאש מכלה מהענקת כוח יתר לבריות סביבנו – גם אם ברוב המקרים עצתם נכונה הם לא אלוהים. אלוהים יש רק אחד והוא בתוכנו פנימה.
צהריים טובים ענת ואביטל
אני אוהב להדחק לפינות כאלה -:)
מאז שהצטרפתי לבלוגיה חשבתי שזה המקום לנהל דיונים מהסוג הזה.
אם אלך עם הטענה שלך אד אבסורדום (כמו שאבא שלי היה אומר), אז למה לנו בכלל לתקן, לשנות ולהרהר במעשי ידינו. אולי השנים יגלו שהגרסה הראשונה האינטואיטיבית היא הטובה ביותר ולא היינו צריכים לתקן. ובאותו מישור: נניח שהנחנו את השיר לאחר כתיבתו וחזרנו אליו לאחר חמש שנים לקראת יציאתו לאור בתוך ספר והנה העורך מוצא שיש לעשות בו תיקונים, או בכלל לא להכניס אותו לספר כי הוא לא ראוי. הוא נותן נימוקים רציניים, האם נאמר לו: נכניס לספר והזמן יעשה לו תיקון.
אבל אני מנסה לדבר כאן על משהו אחר. על פיספוס שנובע מהפער בין מה שנדמה לנו שהשיר מעביר לבין מה שהקורא יכול לקלוט מהסימנים שהשארנו על הדף.
המילים בדרך שהן מונחות על הדף הן קוד שהקורא אמור לפענח אצלו.
אני מעוניין לתת לו את מירב בנתונים הדרושים לפענוח תחושותי וכוונותי,אבל להשאיר לו מספיק מרווח שהוא יוכל למצוא בו גם את עצמו.
זה המשחק העדין שאני מנסה לשחק בכתיבתי (אני שומע קריאות בוז!!)
מכיוון שמדובר במשחק מאד עדין שבו פירוש יתר יקדיח את התבשיל אני לעתים הולך אחורה, לעיתים כמה צעדים יותר מדי. "הנתונים" נמצאים בראשי ובליבי ואני משוכנע שהם גם נמצאים על הדף. אבל יש מקרים שהקודים ששלחתי לא היו מספיקים או מבלבלים.
לשם כך אני צריך קוראים טובים שיעזרו לי להתכוונן ולקלוע למטרה.
תודה
גיורא
גיורא היקר, כבר הזכירה חנה היקרה את מאמרו העל מותי של משוררנו הלאומי גילוי וכיסוי בלשון… עצה שלי מהסדנה שלי, אל תהיה משועבד בהכרח לתוכן או למסר או בקיצור לכל מה שהוליד אצלך את הדחף או היצר או הרצון הקוגניטיבי לכתוב שורה ועוד שורה ועוד אחת. כי לפעמים הגולם קם על יוצרו והשיר מיילד את עצמו להיות מה שהוא מבקש להיות. יש ללמוד להיפרד מלא מעט דברים וכוונות במסע השירי. זאת אני חוויתי. וכן, אם זכית בעורך שאתה חש אותו כמהימן לו תן לגבור עליך. אם הוא יתעקש שאחד השירים לפח בלשון שורש – ותר לעורך. וכל זאת בערבון מוגבל. כל העצות מתנה המה… תוכל לזרוק לפח את המיותר או להחליף בחנות הקרובה ובתנאי שלא שבור מכעס ומאכזבה…
תודה על העצות. אקח אותן בחשבון.
את מייעצת ובצדק להקשיב לקול העורך.
אם כך למה לא להקשיב לקולם של חברים שהם לא פחות מיומנים ממיטב העורכים או אפילו עדיפים הקוראים החכמים, המיומנים על קריאת שירה אך לא עוסקים בכתיבתה.
גיורא היקר, עורך זה מקצוע. נכון שהיום לא יודעים את זה, ונכון שלא בהכרח אפשר ללמוד את המקצוע הזה בפקולטה ולהצטייד בתעודות – אבל… לא כל קורא מצטיין הוא עורך מצטיין. וזו גם זו הבעיה היום שכל מי שחושב שהוא קורא מיומן יכול גם להיות עורך!!!! לא כל מי שמכיר את גוף האדם על כל איבריו יודע גם מהי הדרך לרפאו מתחלואיו, ונכון שגם רופאים כושלים ופסיכולגים ועורכים. אז מה עושים? נשארים כל הזמן פתוחי חושים אבל משתדלים לא לבלבל בבסיס בין קוראים נפלאים לבין עורכים מצוינים. כשתמצא עורך כזה אני סומכת עליך שתדע בחושיך שזכית, ואז אין ברירה – כמו לגבי נשים… אם תהיה מוקף ברבות חמודות כשתגיע למקצוענית – שים את כל השאר בצד ולך איתה בלבד. "אשר יגורת בא וזכית!"
אני יכולה להבין על מה אתה מדבר, מתוך נסיון אישי. תודה ששיתפת, גיורא.
אני חושבת כמו ענת. אך לעיתים כעבור זמן יש פרספקטיבה נוספת.
אני חושבת שזה נכון – קוראים יכולים לספק לכותב את הפרספקטיבה ה"חיצונית", שאיננה יכולה להיות זמינה למי שכתב – כי הוא רואה את מה שכתב רק "מבפנים". הפרספקטיבה הזאת לא חייבת לכלול הצעות לתיקון וכדומה. די שתשמע מה דיבר (אם דיבר) אל הקורא במשהו שכתבת – לפי זה כבר תדע אם מה שרצית לומר אכן הגיע אליו.
מה תעשה עם המידע הזה אחר כך – זו כבר שאלה נפרדת.
בדיוק לזה התכוון המשורר -:)
מחכה לשיר הבא. גם לי יש חברים כאלה, בגלל כישורי הביקורת שלהם וכישורי העריכה, הם החברים הכי טובים. חברים כאלו הם חובה לכל אדם כותב.
אני לא סבורה כמוך. לדעתי יש רק שני סוגי שירים. טובים ולא טובים. הניקוד לא ישנה דבר. לא הניקוד הטברייני ולא הניקוד של משפחת בן אשר ולא הניקוד של עוזי אורנן. המחץ של השיר חייב לקטול את הקוראת גם מבעד לרשת המחליקה של הניקוד. אני בטוחה שגם אתה יודע מתי יצא לך שיר טוב. עוד לפני שלב הניקוד.
שנה טובה, רווית
שלום רוית
את צודקת כמובן באומרך שאין קשר בין טיבו של השיר להיותו מנוקד.
הדיבור על הניקוד הוא מאמר מוסגר שבא כדי לספר קצת על התהליך שהטקסט עובר אצלי עד שאני מחליט שהשיר ראוי להיות מוצג בפני האחרים.
שנה טובה
גיורא
והמסקנה?
למה מכוונת השאלה: "והמסקנה"?
איפה השיר?
השיר כנראה לא טוב. לכן הוא יחכה עד שאמצא את הדרך להעלים את הפער בין מה שחשבתי שכתוב בו לבין מה שבאמת כתוב.
גיורא אני מעריצה את הכנות שלך
עין נוספת טובה מהימנה "מקצועית" ואוהדת חשובה מאד לשיר
שמח שיש לך כאלה גיורא
וואו, גיורא.
תודה רבה.
הקטע הכן והנדיר הזה, במיוחד בקרב סוג של אליטה עם פן של אגו מש לא מבוטל .., מאד עוזר לי.
אגב, גיורא,
אני מנסה לחשוב אם שירי האחרון כאן הוא אולי דוגמא לדבר שאתה מתאר.
אני הרגשתי אותו כמאד טוב, הוא שטף את כל כולי ומאד ריגש אותי וזרם לי לכתוב אותו, והוא עבר עיצוב וכולי …
והגיבו לו אולי שני אנשים.
בבלוגייה זה אומר שתי אפשרויות:
– או שהשיר באמת לא הגיע רגשית למספיק אנשים ויש בו הפער שאתה מתאר.
– או שהוא נבלע בים של פוסטים אחרים יותר פיקנטיים/רכילותיים/וכולי.
ויש גם אפשרות שלישית: השיר לא טוב.
בבלוגיה נוטים לפאר ולרומם כל בדל טקסט. אולי חסו עליך ולא אמרו את דעתם האמיתית?