אודרי

 חיוכה של אודרי הפבורן ב"חופשה ברומא", לבושה בפיג'מה של גרגורי פק ואוחזת את קרסוליה הדקים, המוצלבים, הוא אולי אחד הרגעים היותר מרטיטים של הפורטרט הנשי בקולנוע: זהו לא סתם חיוך מקסים, ממיס לגמרי ושובה לב – כאלה ראינו כבר ולא אחת, זהו חיוך של פייה.

 ממש בדומה לכוכב הזוהר בקצה השרביט הפייתי, משנה לאלתר את טיבעם ומיד הם נוגהים באור יקרות, כך החיוך ההפבורני: הכל נדלק סביבה, זורח באלף ניאונים ובראש ובראשונה – היא עצמה.

 ההדהוד של החיוך הזה בסרט שווה בעוצמתו לרגע שבו מוסטים המסכים הכבדים מחלונות הזכוכית בחדרו הרומאי של גרגורי פק ומיד, בבת אחת, נפרשים האור וקו השמיים של רומא ומציפים את החדר שלנסיכה הפבורן מזכיר, משום מה, מעלית.

חד=פעמיותו של החיוך הזה מצריכה קודם כל ליבון מסוים של מה הוא לא: הוא לא פתייני, מתחנחן, רמזני, אירוני, סרקסטי, חושני במיוחד, יצרי במיוחד, רוצה לכבוש משהו, דו=משמעי, או קשור באיזשהו אופן למשחק הבלתי נלאה שבין גברים לנשים. נכון: גרגורי פק בחדר, היא לובשת את הפיג'מה שלו, ומשהו, ככל הנראה, יתרחש בין השניים, אבל המשהו הזה, כך נדמה, לא באמת קשור לקרינה הזו בפניה של הפבורן: החיוך משאיר את המשהו הזה הרחק מאחור, הוא מתרחש בלי העלילה של הזוגיות, הוא מוותר על העלילה של הזוגיות ומדלג עליה.

כמה מגושם, עצי, חסר חן ובעיקר – מיותר, נראה גרגורי פק ליד הפבורן בסרט הזה, ולא משום שהיא לוקחת לעצמה את תפקיד המטרונה ודוחקת את נוכחותו בכוח מהסצינה הקולנועית, לגמרי להיפך: משום שהיא, כמדומה, לא מתאמצת בכלל! הפער ביניהם הוא הפער בין מי שעושה תנועות בעולם, לבין מי שנמצא בעולם, מי שכל תפקידו הוא להיות.

כאן המקום להזכיר שהעברית, בתור שפה משוללת גינונים כמעט לגמרי, לא מטיבה עם אודרי הפבורן: מסורבל ובלתי אלגנטי לכנות אותה בשמה המלא, אודרי הפבורן, "גברת הפבורן" הוא מלאכותי ומגוחך ולבסוף נשארים עם הגסות השכיחה של ציון שם המשפחה "הפבורן". כמה יפה למשל, האורח שבו מכנה הסופר א. מ. פורסטר את ג'ין אוסטין, לכל אורך רשימתו עליה: מיס אוסטין. גם הפבורן ראויה למין "מיס" שכזה בתור מי שהעמידה דיוקן בלתי שכיח של גברת ששואב את כוחו, בניגוד לדיוקנאות אחרים, לא מעולם הקודים הגברי והאידיאות הלעוסות עד זרא שלו על נשיות ותפקיד של נשיות.

לא מקרה הוא, למשל, שאודרי הפבורן התגלתה על ידי הסופרת הצרפתיה קולט שבחרה בה לגלם את ג'יג'י בגירסה הבימתית (בגירסה הקולנועית כיכבה לסלי קרון, שעם כל הכבוד ושמץ הדמיון שיש לה להפבורן, לא מגיעה לקרסוליים שלה): לקולט היה ידע עצום על נשים, ארוטיות נשית, ויותר מזה – על דמיון של נשים ביחס לעצמן ולזולתן.

מה שתפסה קולט, ככל הנראה, בדמותה של אודרי הפבורן, הוא אותו דבר שהפך את הפבורן לכוכבת של נשים ובשביל נשים: הרעננות הנצחית של הנערה העומדת על סיפה של הנשיות ונפקחת אל העולם.

 רק כדי להדגיש עד כמה רב עוצמה הוא הדמוי הזה של נערה הנפקחת אל העולם בעולם האסוציאציות הנשי, מן הראוי להזכר בהצלחות אלמותיות נוסח "נשים קטנות" או "אן שרלי": מה ששבה את דמיונן של הקוראות, בדיוק בדומה למקרה הפבורן, הוא לא רק העובדה שעסקו בספרים הללו בנשים ובעולם נשי, יותר מזה: מה שלכד ומוסיף ללכוד בהם הוא ההתחקות אחר תהליך הצמיחה של הנשיות כשהנשיות עצמה – שיאו של התהליך – נתפסת גם כסוג של קלקול. התהיה אחר הקלקול הזה, הנסיון לאתר איפה התקלקל ומדוע, מחזירים לאותו דמוי של נערה "לא מקולקלת", מין אודרי הפבורן נקיה וצחה, אבל בעיקר, מאד=מאד שמחה וקורנת, זו שהחיים, ובעיקר יחסי הכוח בין גברים ונשים, עוד לא נגעו בה באמת.

אחת הטעויות הנפוצות של הקוד הגברי לגבי דמיונן של נשים היא  הסברה שהדמיון הזה תמיד מביט ומיחל קדימה, לעבר מה שיהיה, לעבר המודל הנשי השופע והאולטימטיבי נוסח מרילין מונרו, או הפאם פאטאל המתוחכמת שיש לה תשובה לכל דבר, נוסח לורין באקול, ולא היא: קולט יודעת בספריה מה שאודרי הפבורן מגלמת : שהדמיון הזה לא פעם ואפילו לעיתים קרובות, מביט דווקא אחורה, לעבר המודל שהיה, זה שמקופל בעבר, מכתיב את העתיד ואולי אפילו יכול לשנות אותו.

במובן זה, הנסיכיות הנערית ההפבורנית שאף שריר בה לא מאומץ, היא=היא הפנטזיה הגמורה, המודל הנכסף האולטימטיבי, האשליה של האידיאל.

בעולם של דימויים נשיים שבו מתרועעות להן האמזונות האליליות הטרגיות ובעלות החזה נוסח מונרו מצד אחד, הפועלות השחורות ש"עשו את זה" בעבודה קשה כמו בטי דייויס או סוזן סרנדון, משוטט גם הדמוי ההפבורני של הפיה: הפיות לא מוכנות לקנות בקלות את הספור הפמיניסטי שרק עם שחור של עבודה קשה מתחת לצפרנים תהיי שווה משהו ותנצחי – הן בזות לו, או גרוע מזה, מתעלמות ממנו. המחיר של ההתעלמות הזו, הריחוף המכונף הזה מעל לקושי,ידוע: יותר סטאטיות, פחות תנועה, אולי גם פחות מורכבות ועומק טראגי, אבל מי צריך את כל אלה כשהבגדים יושבים עליה בכבדרך אגב, בנונשאלנטיות שאין דומה לה בכלל, כמו המעילון האדום שתפר ג'יבאנשי להפבורן ב"חידון בחרוזים"?