לילות שלמים היתה בעינים פקוחות, חיכתה לבוקר, הדליקה את מנורת הצד הסמוכה למיטתה, כיבתה ושוב הדליקה, קוראת עוד כמה עמודים עד שעפעפיה כבדו. לא יכלה להירדם עם האור שהטילה מנורת הצד הקטנה ולא יכלה בלעדיו: הלילות היו רצף מקוטע של הבלחות אור שביניהן אזורי חושך. מתישהו נמצאה פשרה למיקוח הזה בין האור לחושך: היא הטילה מגבת על האהיל של מנורת ...

היינו שלושה בתצלום: הוא, האמא ואני בגיל שנה ועשרה חודשים (שנים אמרה "שנתיים" אחר כך תיקנה: "איזה שנתיים. אולי שנה ועשרה חדשים היו לך") הוא היה באיטליה. שלח לה שתבוא עם הילדה, שיראה סוף-סוף את הילדה.  הם כורעים לפני היונים, בתוך היונים, הילדה ביניהם, עומדת כמו בובה שלרגע הציבו אותה על רגליה, תמכו בה מאחור (האמא) שלא תאבד את שיווי ...

לילה לפני בוקר מותה, בבית החולים. נאספנו בלי תיאום מראש, לא מודבקים, מתקבצים ביחד לרגע על כיברת אדמה משותפת, לרגל העניין המשותף – היא.  אחי בבגדי עבודה הכי מעאפנים, כל כך בגדי עבודה שכבר קריקטורה על בגדי עבודה. אחותי עם הלוקסוס הזה של הפטיפורים ממעדניות של עשירים שאחי מחסל בדקה, והלוקסוס הכביכול אגבי של הבגדים, שערות הבלונד פלטינה שלה המשוכות ...

     חיוכה של אודרי הפבורן ב"חופשה ברומא", לבושה בפיג'מה של גרגורי פק ואוחזת את קרסוליה הדקים, המוצלבים, הוא אולי אחד הרגעים היותר מרטיטים של הפורטרט הנשי בקולנוע: זהו לא סתם חיוך מקסים, ממיס לגמרי ושובה לב – כאלה ראינו כבר ולא אחת, זהו חיוך של פייה.  ממש בדומה לכוכב הזוהר בקצה השרביט הפייתי, משנה לאלתר את טיבעם ומיד הם ...

בית הכנסת בשכונת ילדותי היה קיים בלשון רבים: בתי הכנסת. ברחבת החול, במורד הגבעה שעליה עמד המוסד הכי חשוב ואולי גם הכי קדוש בשכונה – סניף קופת חולים של ההסתדרות הכללית – ניצבו כמעט במעגל חמישה או שישה בתי כנסת, פונים זה אל זה במבוכה כמו ילדים מגודלים  שלא יודעים איך להתחיל לשחק. היה  ספרדי, טריפוליטני, מרוקאי, תימני, עדני, אשכנזי ...