סבינה מסג
נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית.
התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון
—יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.
ספרי שירה למבוגרים:
מושב
1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א
הבית במגדל
1987 הקבוץ המאוחד
והים הזה ים כנרת
1994 הקבוץ המאוחד
ימי מנזר
1992 שוקן 1991
כליל
אבן חושן 2003
מן הספרים לילדים החתומים בשם העט
עדולה
שני הטריים ביותר הם:
צעצועים הוצאת עם עובד
שאלות לא קלות הוצאת א"ח
סבינה מסג משוררת ומתרגמת
סבינה, כמה משמעות יכול להכניס ילד בכל כך מעט מילים! שירה לאומית במיטבה!
תודה, אהוד. השיר כמובן נכתב מזמן, באחד מימי העצמאות, אולי.
סבינה זאת אשלייה. מיתוס. המוות לא שווה את החיים. לא כדאי למות בעד ארצנו. בעד אדמה. רק בעד אהבה אמיתית לבן אדם. כך אני מרגישה. כך אני יכולה.
איריס, מי כמוני אוהבת שלווה וחברה של כלם. אבל זאת האשליה. מה לעשות שיש מלחמת קיום ויש מלחמת דתות ואם אתה לא מוכן לתת תמיד את הלחי השניה אתה חייב להילחם.
לא כדי שאני אחיה, כי מה עדיפות לחיי על אלו של החייל המת, אלא כדי לשמור על הבית, לשמור על קיומנו כעם חופשי, כקהילה אנושית הגונה ויוצרת…
בודאי. זהו "אני" קיבוצי.
ביום שישי כשנכנסתי לירושלים, אחרי שלא הייתי בה זמן רב אלו המחשבות שעברו בי, רק את מדויקת יותר
וכי יש ספק שבלי צבא לא היינו כאן?!
כמה פשוט ואמיתי, סבינה יקרה.
פעם נתקפתי בתדהמה וזעזוע עמוק בחושבי על כל אותם אלפי נשמות שצופות בנו בארצינו שהייתה כל תקוותם בחייהם ואולי גם אחרי מותם.
אני כל הזמן מודעת לאלה שחלמו לחיות את חיי. אפילו רחל בכנרת. היא היתה פה שנתיים וחלמה לחזור. אני מסתובבת פה חפשי. וכך כמובן הרבה מאד אנשים שחלמו לחיות בחפש ובכבוד ולא זכו. זה עול מסויים — להיות ראוי למה שזכית בו.
סבינה,
שיר עז,
אריות וחיילים וסמל לאומי – מגדל דוד.
ואמנם, ירושלים מלאה אריות, פסלי אריות הכוונה, ליד בנין המשטרה, הוא בית פיין לשעבר, ועל בנין ג"נרלי, (אני קורא לו בנין Assicuratione Generali, חברת ביטוח כללית, שנדמה ( אבל לא בטוח) קפקה עבד בו בשעתו, בפראג), אבל בטוח שהבנין נקרא על שמו: מקור הסמל בנבואת הנביא יחזקאל ""…דמות ארבע חיות…ודמות פניהם פני אדם ופני אריה…ופני שור…ופני נשר..וכנפיהם פרודות מלמעלה…ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים.""
ויש אריות נעימים למראה, עשויים פסיפס של אריחים צבעוניים. וגם סמל עיריית ירושלים, ועוד הרבה , (רק לא על מגדל דוד, אבל אולי גם שם). והנושא רחב מששיערתי בהתחלה, וכולל את שער האריות ואת האריות בגן החיות גם… ועוד ועוד… ודי. כתבי על כולם שיר. אנחנו נקרא וניהנה. וחיילינו שיילחמו כאריות וישחררו אותנו ממפלצות אויב. הלוואי והלוואי כן יהיה במהרה בימינו אמן.
סבינה,
ישר צרם לי,
בשנייה הראשונה שקראתי, ואחר כך שוב ושוב.
אף אחד לא צריך למות כדי ש"אני" אחיה.
ובכל זאת: כל הכבוד לך שאת אומרת את דעתך, ששונה מעט בנוף הבננייה ואני מנחשת שבעוד מקומות בהם את מביעה את דעתך,
את מלאת אומץ,
וזה נפלא וחשוב.
רונית יקרה, לא כתבתי את השיר הזה עכשו. זה לא שיר מגוייס. הוא נכתב מזמן, אולי בטיול עצמאות לירושלים כשכל העיר היתה מלאה דגלים.
אילו אפשר היה בלי להילחם לחיות פה בשקט — הייתי נגד חיילים ונגד צבא. אבל המציאות היא שרק בזכות החיילים לא שוחטים אותנו.
כנראה שהחזון הזה נכון לתקופה הזו.
אבל קשה לי להפריד חיי אזרחים מחיי חיילים.
ובכלל בעיני הכל קורה, כל הנטייה למלחמה, בגלל המבנה הנפשי האנושי:
אנשים עדיין לא למדו לאהוב את עצמם, וכשיש אינסוף מלחמות פנימיות ושנאה עצמית, אין מצב שזה לא ייצא החוצה.
אני קוראת לכינון שלום פנימי בתוככי האנשים פנימה.
גם אני חושבת כמוך. אבל זה כמו שאני יודעת שאין חמר. הפיזיקה המודרנית מוכיחה שאין חמר, רק אנרגיה בתאוצה. בכל זאת אני לא דופקת את הראש בקיר כי אפילו שהוא בעצם לא חמר זה כואב.
בנעורי העסיק אותי מאד איך להרגיע את העולם. כשתפסתי שלא אוכל להציל את כל העולם. הלכתי ובראתי לעצמי ולמשפחתי מקום שקט ויפה– אי של שלווה, שכל מי שבא אליו התבשם ושעצם קיומו אוסיף אופציה חיובית לחיים פה. המלחמה הראשונה שבה כבר הבנתי משהו היתה טלטלה גדולה. זו היתה מלחמת ששת הימים. חפרנו שוחות. היינו בטוחים שניקבר בהן. והנה קרה הנס.
מאז אני לומדת את הנושא. המסקנה שלי בנתיים היא שהכתוב בקוראן גורם למוסלמים לזלזל ואפילו להתיר דם יהודי. רק כח מונע כאן קטסטרופה. ואולי עם הזמן יעורר רגש של כבוד.
פרשנות ילדית מרטיטה ל:
"במותם ציוו לנו את החיים"