אחרי הכול מה זה אישה? דקורציה!

כשאת אישה, את יודעת את זה. אף אחד לא ייתן לך לשכוח את העובדה הפצפונת, ואני לא מתכוונת רק על הכביש, שצועקים לך "אישה למטבח", אלא בכל מקום. את אישה, וכדאי שתדעי את זה. תכניסי לך טוב טוב לראש שאת לא בנאדם, את אישה, מובלעת כבושה. יענו גבר הוא בנאדם, אישה היא אישה. כמו למשל כשאומרים: "הצבא הציל נשים, ילדים וזקנים". מה זה אומר בדיוק? שיש בני אדם, הלוא הם הגברים, ואילו כל השאר הם רק "מגזרים". אז ילדים וזקנים אני עוד מבינה, זה שני סקטורים שהם זמניים בחיים, ותודה לאל, גם די קצרים. אבל מה פשעו נשים? האם לעד יהיה חלקנו עם הקטנים, התשושים ורפי השכל?

    את זה אני שואלת, כי לאחרונה הזדמן לי לפגוש גבר מיוחד במינו. ישבתי לי בקפה ליד הבית. את הרוב אני מכירה, באים קבוע, מזמינים אספרסו קצר וקוראים "שבעה ימים" לאורכו ולרוחבו, ממש מלקקים את העמודים. בעיקר בשישי קשה לתפוס כאן מקום, כי כולם באים לחפש ולמצוא. לא אני. אני באה רק בשביל החוויה התרבותית והאנושית המתקנת. אני אוהבת להתבונן באנשים, לא רק במה שהם לובשים אלא באיך שהם מתנהגים, מה הם אומרים. אני רואה את בעצמי סוציולוגית של בתי קפה. טוב, אולי סוציולוגית גדול עלי, מה לי ולסוציולוגיה, הרי אפילו אוניברסיטה לא עשיתי. אז נניח עיתונאית. עיתונאית צבע, מאלה שכותבות כל מיני דברים חמודים על "הנעשה בעירנו". בזה אני טובה. ישר קולטת מי הולך עם מי, מי שכב עם מי, ומי כבר לא ישכב לעולם עם זה ששכב איתו אתמול בלילה.

   ופתאום נכנס טיפוס שלא פגשתי כאן אף פעם. ישר כולם לקחו וִיש הצידה מכבוד העיתונות והלאווצות עם כובעוני הקצף, לבדוק אם הוא שווה בדיקה מעמיקה. הגברים הציצו גם על המכונית שהוא החנה חצי על המדרכה חצי על הכביש, לראות איזה מודל יש לו והאם הוא שווה את המכונית היקרה. קצת בקנאה, הייתי אומרת, כי הייתה לו מכונית ספורט כזאת שדומה לצפרדע, לא הארבע על ארבע המגושמות אלא משהו קליל ואלגנטי, מתאים יותר לפרסומות במגזינים תוצרת חוץ מאשר לרחוב מעושן באמצע תל אביב.

   הקפה היה עמוס מפה לפה ולא היה מקום להכניס גפרור. בכל השולחנות ישבו שניים-שלושה-ארבעה אנשים, והבחור הסתכל מסביב ולא מצא מקום לשבת. המארחת ניגשה אליו, ואחרי דין ודברים חרישי הבנתי שהיא מציעה לו לחכות עד שיתפנה מקום. הבחנתי שהוא מציץ לכיוון המכונית שלו, יעני מחשב אם כדאי לו ללכת ולחפש מקום יותר מאיר פנים, אבל כנראה שהיה לו דחוף לשבת דווקא כאן, כי הוא וישוֶש קצת על הקהל, ופתאום התביית עלי. פתאום הוא צולל לעברי. איזו בהלה.

    ישר ליקקתי שפתיים והבלטתי חזה. וההוא הולך וצולל לכיוון שלי ועוד לפני שהתאפסתי שואל: "מותר לשבת לידך?" ואני מגמגמת: "כ…כן." אני דווקא אוהבת את הלבד שלי, את הבועה הקטנה שלי מטר על מטר כיסא פלוס שולחן, אבל אם מישהו זקוק לעזרה, מה, אהיה חראית ולא אתן יד? נתתי יד, זה בטוח. והייתי נותנת אפילו יותר בהתחשב באיך שהוא נראה…

   היה לו מבטא קצת תוצרת חוץ, אולי צרפתי, אבל העברית שלו הייתה פרפקט. אמר שאין לו חשק לחפש בית קפה אחר, וגם ששמע שעושים כאן קפה כמו ברומא. אמר שאני נראית אישה חמה וידידותית, וחשב שבמקום שנשב שנינו לבד, למה שלא נשב יחד. הוא בשום פנים ואופן לא נראה לי צייד. אפילו לרגע לא חשדתי בו. וחוץ מזה, אחד כזה יותר הגיוני שיחפש לו בת שבע עשרה למזמוזים. איתי זה בטח בתור תרופה זמנית נגד הבדידות. לפעמים גברים בגילי מחפשים אוזן קשבת והם מוצאים אותה אצלי. אז ישר צמצמתי ציפיות.

   שמעתי בחצי אוזן את הפילוסופיה שלו על החיים, על הפוליטיקה, על הארץ, על העולם הגדול. ברקע זמזמו לי השיחות האחרות, אבל נתתי לו מראית עין של הקשבה, כי אני לא חרא של בנאדם. זה היה צ"יט צאט כזה, לא הכי מבריק בעולם. כבר הקשבתי לגרועים ממנו.

   עד שפתאום הוא התחיל לספר על האקסית שלו. זה כבר דבר אחר. זה אנושיות. זה חיים… ישר נפתחו לי האוזניים בפול ווליום.

     הסתבר שהוא באמת צרפתי, יהודי זאת אומרת, לא גוי, אבל במקור מצרפת. הוא פגש בחורה גם כן יהודייה, אבל במקור מטוניס. צעירה, יפהפייה. אהב אותה מאוד. עשה בשבילה הכול. עבד כמו חמור בבורסה כדי שיהיה לה הכול. עשו ילד אחד, ועוד אחד. לא פזל לצדדים. לא זיין קרשים. עשה לה חיים יפים, יעני. איזה אישה מקבלת כזה בעל קומפלט? שתודה לאלוהים, שתלך לקברים בעמוקה להתפלל אצל הרבלעך שהקב"ה שלח לה כזה בעל.

   אבל לא, זאתי, אחרי שבן שיחי לקפה הוציא אותה מהבית העני שלה ועשה ממנה פרינססה, תפסה אומץ (פלוס חזה קומפלט שהוא מימן לה) והתלבשה על גירסה צעירה ועשירה ממנו. מה אגיד, שברה לו את הלב. ברחה עם הדופליקט הצעיר והשאירה אותו עם שני ילדים. באמת בחור אחלה וגבר נאמן ושווה. כבר חשבתי שאולי הגיע הזמן להבליט חזה יותר חזק. יש לי בבית שיבאס טוב ופיצוחים שקניתי לשבת, נוכל להמשיך את השיחה אצלי. בחיי שמשהו בי התחיל להתרכך ולהתחמם בשבילו, ובדרך כלל אני אחת קשוחה.

   ואז הוא אמר שמאז שהוא נכווה, הוא הפסיק לחפש את היופי ומעדיף יופי פנימי. ואני ישר ראיתי בזה אות וסימן והצעתי את מה שהצעתי.

    יה וולי, לא האמנתי איך נפלו פניו. ממש נפלו. הוריקו. כאילו מי אני חביבה שאציע לו דבר כזה? מה פתאום שהוא יזגזג עם אישה בת ארבעים כשכל בת חמש עשרה מציעה לו ליטל טוכעס? אז הוא התחיל להתברבר ולהתבלבל, הסמיק והחוויר, אמר שהוא עייף, שיש לו ג"ט לג למה שלא מזמן ירד מטיסה. עשה הכול כדי להתחמק אלגנט. בשביל להסיט נושא התחיל פתאום לדבר על הנשים מסביב, שזאת ככה וזאת ככה, ולזאת הוא היה מממן ניתוח פלסטי באף, וההיא צריכה להוריד דחוף עשרים קילו, והוא לא מבין למה הנשים בצרפת תמיד נראות קוקטיות, ואילו בארץ אפשר לראות לנו את הנקבוביות בעור הפנים.  

   הצטערתי על הכבוד שנתתי לו, הפסקתי להקשיב,  ונזכרתי בראיון שראיתי פעם בטלוויזיה עם אחד, גם כן מצרפת, פלטו-שרון, שפתאום התפלק לו בדיבור למנחה: "אחרי הכול מה זה אישה? דקורציה!" וישר הבנתי את כל העניין. לא צריכה תרגום סימולטני בגוף הסרט. ורציתי לומר למטומטמות מסביב שחבל על התארים שהן צוברות ועל המעמד והתפקידים שהן הגיעו בעבודה, כי אחריתן וסופן דקורציה.