כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת
דור שני
1.
הָאִישׁ שֶׁכִּמְעַט לֹא הָיָה יוֹשֵׁב לַשֻּׁלְחָן.
הָאִשָּׁה שֶׁבְּקֹשִי הִגִּיעָה מַגִּישָׁה לוֹ עֻגַּת שְׁזִיפִים.
זֶה הַבַּיִת שֶׁלִי: טוֹב פֹּה. בָּטוּחַ.
אִמָּא נִשְׁעֶנֶת עַל אַבָּא. אַבָּא נִשְׁעָן עַל צֵל.
בַּלַּיְלָה הֵם פּוֹסְעִים לְחַדְרִי עַל קְצוֹת אֶצְבָּעוֹת
בְּתִּלְבֹּשֶׁת כַּוְרָנִים, מוֹשְׁחִים אֶת רַקּוֹתָי בְּשַׁעֲוָה.
אֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה מְאֹד חַמָּה.
הַרִצְפָּה בּוֹעֶרֶת מִתַּחַת לָרַגְלַיִם.
אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּקִירוֹת. פּחוֹת מַאֲמִינִים בְּגַג.
צָרִיךְ לִבְנוֹת אוֹתוֹ כָּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ. אֲנַחְנוּ בּוֹנִים.
בַּאֲרוֹן הַתְּרוּפוֹת יֵשׁ תַּחְמֹשֶׁת וּבַבּנְק שֹׁחַד לַשּׁוֹמֵר
שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתָנוּ, לַיְלָה-לַיְלָה, אֶת הַגְּבוּל.
שְׁתִיקָה הִיא הַגֹּפֶר שֶׁסּוֹתֵם אֶת הַפְּרָצוֹת, אוֹטֵם אֶת הָרִצְפָּה.
אֲנִי שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ עָמֹק נוֹהֵם:
יָם קַיָּם מִתַּחַת לִיְּסוֹדוֹת הַבַּיִת.
2.
הַבַּיִת הַזֶּה מָלֵא אַהֲבָה. אַבָּא חָזָק וְאִמָּא יָפָה.
גֶּרְשְׁוִּין הָיָה יָכוֹל לִכְתֹּב עָלֵינוּ שִׁיר עֶרֶשׂ.
מָה יַעֲזֹר הַצַּעַר הַזֶּה
לְאָן לְהוֹלִיךְ אֶת הַצַּעַר הַזֶּה
אֵיפֹה אוֹשִׁיב אוֹתוֹ כְּשֶׁיַגִּיעַ
מָה אֶתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל
הזדהתי מאוד. גם אותנו העבירו את הגבול בלילות. מי יודע מי מצלצל בפעמון הדלת. מי ידע שהאדמה בוערת.
בתוך השתיקה יש לחישות הצלחת להעביר אוירה של חרדה.
דור שני ושלישי של נרדפים תאווי חיים.
איזה הורים . איזה בית . שבר סורי אפריקאי מתמיד.
תודה אורה. אני מקווה שהצלחתי גם להעביר סוג של ביטחון. כמו באניה: הים מתחת, אבל הבית שט. כי היה גם שקט וגם יופי.
מתשובתך לאורה מבינה שהיה יותר שקט ובטחון מלשבת על שבר סורי אפריקאי.
לכן כתבתי את שיר 2.
מאוד הייתי רוצה לדעת אם זה עובר.
לכן כתבתי את שיר 2.
מאוד הייתי רוצה לדעת אם זה עובר.
את יודעת יעל לפעמים היצירה עובדת לבד.
צריך לשבת עם מאזניים ולמדוד כמה יעבור לצד הבטוח , אוהב , נשען , טעים וכמה יעבור לאש הריצפה,לכיסויי השעווה והגופר לכאב המאיים לפרוץ בסוף. ייתכן שאת מרגישה היום הרבה יותר נוסעת בספינה בצורה שטה על מים מפעם. ייתכן שהכאב עוד מאיים וייתכן שאני קוראת פסימית מטבעי ומחפשת סימני בקיעה שאגב כלל אינם מפחידים אותי כי הם רק מחדדים את היופי והאהבה והחום שכן הווים בשיר שלך . אהבה וחרדה . מי אמר שאפשר בכלל בלי חרדה?
היצירה חייבת לעבוד לבד.
אני משתמשת בבלוג הזה לבדוק אם היא עובדת… הזדמנות שאני מאוד שמחה עליה.
רציתי שיהיה ברור שהחוץ (והעבר) מאיימים ונוכחים, אבל להגיד את זה בלי לילל. להגיד גם שהחוויה היא (גם אז וגם עכשיו) שמתחת ליסודות יש ים, אבל זה בגלל עובדות שאי אפשר לשנות. ככל שתלוי בהורים, הבית נבנה ו"מתוחזק" בצורה הכי אוהבת ובטוחה שיכלו לבנות ניצולים.
אני חושבת שרציתי גם לומר שאני לא כועסת על השתיקה. שאני מבינה שזו היתה דרך לתחזק את הבית… לשמור שה"שם" לא יחדור.
תודה על התובנות שלך. למרות שהשיר כבר יצא בספר ואפילו תורגם למספר שפות, נורא חשוב לי לדייק פה. הוא חשוב לי יותר מאחרים.
יעל
גם את? בתמונה את נראית ילדונת
גם את? בתמונה את נראית ילדונת
אבי היה ילד. מספיק גדול כדי לזכור את "גן יער" שבילה בו מגיל 3 וחצי והלאה. אמי תינוקת. אני בת 38.
תודה מיכלי. מאיפה באו הוריך? אצלי – אבא מקרקוב ואמא מלודז".
זה בסדר לשאול?
זה בסדר. אבא שלי מעיירה חסידית ידועה באוקראינה – קוריץ.
אימא שלי נולדה בפירנאים הצרפתים לזוג שנולד וגדל בבלגיה ושמפחות שניהם מוצאם מ…קראקוב. גאים במוצא הזה כמו שרק גליציאנרים יודעים.
אהבתי. חזק מאוד.
תודה יעל.
היי יעל
הבטן שלי התמלאה כאב, זה נמצא אצלך בשכבות. הפנים והחוץ.מטלטל.
לגבי השיר שלי ברגע מסוים, המוזיקה עצובה, המילים עצובות, ואני מחפשת ישועה.
מי האיש החפץ חיים.
מזכיר בשכבות את השיר שלך.
להתראות טובה
כן
כן
יותר ויותר מסתבר לי שפנים-חוץ זה המפתח שלי. ולא רק בשיר הזה
תודה על הקריאה החכמה
זה באמת דומה לתנועה בשיר שלך, רק ששם זה הרבה יותר קומוניקטיבי – יש רגע אחד, ואת לגמרי בתוכו (תמיד הישג בשיר)
והתנועה היא אל הישועה שבקולו של איש אחר
כמה יפה.
1. מצוין. מיטבך.אהבתי במיוחד את תלבושת הכוורנים /קברנים. אבל הכל מרגש. 2. לא כל כך נחוץ לעניות דעתי.
למה 2 לא נחוץ?
כתוב לי
בהתחלה זה היה בית אחרון, אחר כך הזזתי שלושה צעדים אחורה
יעלה. האנשת הצער נראית לי טיפול קצת צפוי מדיי . צורם בהשוואה לדרגת המקוריות של שאר השורות במיוחד ב 1.
תודה מוטי, ולהתבלג
יעל
כמה שהשיר הזה יפה.
תו-דה
יפה. מבריק.
אסוציאציות לא צריכות להיות נבונות, נכון? אז יש כאן כמה שורות שהזכירו לי כמה שורות בשיר של קארבר (שנקרא "מקשיב", תרגום עוזי וייל):
"אבל עצם את עיניו בכל זאת. בתוך הלילה העמוק,
בעוד הבית מפליג מערבה, הוא התעורר
ושמע קולות ממלמלים. וקפא".
את השיר 2 לעניות דעתי היית צריכה לפרסם בנפרד, לא בסמיכות הזאת. עם שם משלו (שם שנון, אם תשאלי אותי, שיהיה גם שורה בזכות עצמו). ואם את מרגישה שחסר משהו לשיר הראשון אז תנסי להשלים בדרך אחרת.
יש גם דור שלישי:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=3835855
תודה על המובאה היפהפיה מקארבר. גם הבית שלו, כנראה, שט לפעמים.
יש לי עוד שיר שבו הבית שט, עכשיו שאני חושבת על זה, בשיר ישן יותר מ"אליבי" (הספר הקודם). שם הוא תבת נוח… אולי אעלה לאתר מתישהו.
נכנסתי לבלוג שלך וקראתי את "עליה" – שיר מצויין! פרסמת ספר?
תודה. לא.
הרגשתי כשקראתי והזדהתי
הבית הזה, ממש כמו סירה היה נע על גלים שלעיתים היו מאוד גבוהים
ופעמים אחרות, שקטים שקטים… ים מראה.
מראה ששיקפה אלי שקט מאוד מסוים.
תודה לך
יהודית
טוב מאוד
יודעת לפרוט על רגעים קטנים.
כביכול "שגרת" דור ראשון, דרך עיני ילדיהם