מכשפות (שיר ערש)
אִשָּׁה רְעֵבָה זֶה דָּבָר מַפְחִיד.
הִיא לֹא מַאֲכִילָה, רַק מְחַפֶּשֶׂת
מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל. נִדְמֶה שֶׁהִיא מְשַׁחֶרֶת
לְטֶּרֶף. כָּל נֵתַח שֶׁבּוֹ אֵינָהּ מִתְחַלֶּקֶת
נִרְאֶה גָּדוֹל מִדַּי, מְדַמֵּם. זֶה הַרָעָב שֶלָּהּ,
לָטוּשׁ כּמוֹ עֵין קִיקְלוֹפּ
טְרַאח בְּאֶמְצַע הֶחָזֶה. תִּרְאוּ אוֹתָהּ
גּוֹרֶרֶת הַבַּיתָה לוֹבְּסְטֶר חַי, מַטְבְּעוֹת,
פִּנְקָס עִם שֵׁמוֹת, כַּרְטִיס לְאֵירוֹפָּה,
אֶת הַתַּפּוּחַ, לִנְעֹץ בּוֹ סַכִּין.
אִשָּׁה עִם יָדַיִם רֵיקוֹת זֶה דָּבָר מְאַיֵּם.
אִם הִיא לֹא מַחְזִיקָה בְּיָדָהּ יָד
רוּחַ נוֹשֵׁב מִמֶּנָּה כְּמוֹ מִנְָּקִיק,
אִיּוּם שְׁרָבִי נָקִי וּמְשֻׁנֶּה
רֵיחַ פֶּה שֶל דְּרָקוֹן.
הִיא בַּיִת בַּמִּדְבָּר שֶׁדַּלְתּוֹ עֲקוּרָה,
חוֹל מִשְׁתַּלֵחַ חָפְשִׁי בַּחֲדָרִים
מִצְטַבֵּר עַל שֵׁיִשׁ הַמִּטְבָּח, עַל הָרִצְפָּה
הוֹפֵך אֶת הַמִּטָּה לִדְיוּנָה.
אִשָּׁה לְבַד מְפַזֶּרֶת בְּבֵיתָהּ סְפָלִים רֵיקִים
וּבְדָלִים, שֶׁעַל שְׂפָתָם מֻּטְבַּעַת
חֲתִימַת שְׂפָתוֹן. תָּמִיד יִהְיֶה מִי שֶׁיִּרְאֶה
בַּקֶּשֶׁת הָאֲדֻמָּה, הַמְּשֻׁכְפֶּלֶת בִּטְבִיעַת שְׂפָתֶיהָ
עֶשֶׂר פְּעמִים, עֵדוּת
לַעֲזוּבָה סוֹדִית, שׁוּלַיִם מְבַצְבְּצִים
שֶׁל צֹרֶךְ גָּדוֹל.
זְהִירוּת יְלָדוֹת, יוֹשְׁבוֹת בֵּין בֻּבּוֹת
כְּמוֹ בֵּין מַקּוֹרִים, מְחַלְּקוֹת לָהֶן תֵּה:
אַל תִּהְיוּ כָּמוֹהָ.
שוב ב ד י ו ק !
ולמה "שוב?"
כי בשיר הקודם שלך שקראתי פה גם הרגשתי כך והגבתי שם. בשבילי זו חוויה מיוחדת להנות מיותר משיר אחד אחרי השני.
יש לי פה בלוג. לא חייבת להגיב ולא לקרוא אבל אם בא לך…
אני באה.
אוי, שאת טובה. עוקבת אחרי הכתיבה שלך פה ושם. את טובה.
נתת לי דלק לשעתיים כתיבה. לפחות
תיזהרי, את מתחילה לכתוב בדיוק כמו סקסטון. בסוף השיר ממש שמעתי את קולה.
חבל שאת לא מכירה את אודן, כשאני עייפה והקול שלי נעשה נמוך אפשר לשמוע גם אותו.
שיר עם מסר חיובי. טוב מאוד. כן ירבו.
תודה — אני שמחה שאת קוראת את השיר כך. כשפורסם בזמנו במעריב קיבלתי כמה תגובות זועמות ואפילו נעלבות, מסתבר שהיו נשים שקראו ב"מכשפות" אזהרה אחת-לאחת לא לחיות לבד! זה היה מטריד, משום שניסיתי להראות פה את הסטיגמה שמוצמדת עדיין לאשה-לבד, ולחדד אותה כדי שאי-אפשר יהיה להתחמק. בעקבות התגובות כתבתי אפילו שיר המשך שהבהיר את העמדה הזאת – אבל הוא לא נכנס לספר משום שהיה די גרוע
מצויין לטעמי, האספנות הזו והרצון לא להיות לבד (פרשנות שלי). נדמה לי שאני עושה דבר דומה לפעמים בקולאז"ים וציורים, פיסות של חיים מפה ומשם והכל מקובץ יחד לבלאגן מאורגן אחד.תודה על השיר הנהדר! אשמור לי אותו ברשותך…
אולי לכן הכנסתי כל כך הרבה "דברים" לשיר – לא חשבתי על זה.
אישה רעבה זה דבר מפחיד!!!
גדול.
להתראות טובה
ת ו ד ה
אוהבת מאוד.
יפה.
יעל גלוברמן! איזה כיף שאת מפרסמת פה בבלוג. ברוכה הבאה. קראתי לאחרונה את ספרך "אליבי" ומאז השיר הפותח (על דן פגיס, על המילה והבשר) מלווה אותי כל העת. יש בך שילוב מטורף שכזה של כשרון פואטי של צייד יחד עם החיה הניצודה. ובעברית, צלילות כמו להב של סכין יחד עם חמלה ונשמה. למרות האינטליגנציה החריפה, את אף פעם לא גולשת ליבשושיות אקדמית ותמיד יודעת לרגש וזה בעיניי אחד מסודות קסמך הפואטיים. ישר כח!
איריס יקרה, אילו דברים חזקים ויפים! תודה על הנדיבות ועל הלהט.
שיר מרגש. ברוכה הבאה לבלוגייה!!
תודה רונן! ברכות על סימני נשיכה
איזה שיר יפה
תודה שלי.
זו לי הפעם הראשונה שאני נתקל בשירך זה. נטרפתי. את גדולה-גדולה-גדולה!!! וואיי וואיי איזה יופי. עפר לרגלייך, טורפת שלי. יוסי.
איזו תגובה משגעת!!!
התמסרות טוטאל. הלוואי עלי.
את כל מה שאצוד היום במחשב אני מקדישה לך. מקווה שיהיה שלל שווה (אתמול כל מה שתפסתי היה שיר שמנמנן ועלוב, מין יונה הומיה. גם אתמול. בעצם כל השבוע לא הצלחתי לכתוב משפט שווה, יש לי כבר במחשב עדר יונים.)
אבל שמחת אותי, בגדול. הולכת לצחצח ניבים, יעל
השיר ככלל חזק מאוד
הבית השני ענק
מעניין לשמוע איזה חלק משיר מדבֵּר אל אנשים, בדרך כלל כל אחד אוהב משהו אחר. כשיש שיר שהחלוקה בתוכו ברורה מאוד, כמו פֹּה — ממש אחת, שתיים שלוש (נשים, מצבים, דרגות בדידות, בתי שיר) זה מפתה ממש לשאול מה הכי אהבת, רק שבדרך כלל אני מתאפקת (אני האשה מבית 4) אז תודה שסיפרת בלי שאשאל.
גם אני בעד בית 2, שלא תחשוב 🙂
איזה שיר נפלא ומדוייק.
ותודה למירי שהפנתה.
תודה, הר ה. האם זאת ריקי שכתבה תגובה בפוסט "לילה"?
ככה בונים את המוקד, ומציתים את אש הפחד הקמאית.
ככה, בדיוק ככה, יוצרים מכשפה.
זו המתריסה ברעבונה, בבראשיותה בצרכיה הטבעיים, בחוסר הביות שבה, היא מ- ס- ו- כ- נ-ת!
הלבד שלה, היא נוכחות ממשית,בת לווייתה.
לבד, אומרת אמא, זו סכנה קיומית.
כל החללים והמרווחים, הרעב הגדול והבלתי נשלט, הטבע הפראי כולו, הם כל האיסורים והפחדים.
ההיעדר, הוא קיום-איום ממשי, פיזי, עולם מלא, פרוץ, וככזה, הוא, הוא.
כמו באותם ציורים ( אשר, שוב קורנליוס אשר) שאינך יודע מהו פוזיטיב ומהו נגטיב.
והגדת לביתך. השירים אותן שרות האמהות, אותם שירי ערש( מבעיתים) עם מסרים מוצפנים, מניואל נשי, המרחיקים אישה מ" המקור" שלה, מהייחודיות, העצמיות, החוששים מהאחרת מזו שאינה מתיישרת על פי השורה, ומכוונים ילדות קטנות שלא לסטות מהלהקה, להשאר בציוץ האחיד של מקור מול מקור.
ילדות טובות שאינן מאיימות, מלאכיות, בונות לעצמן חיים מסודרים בקן שבבית הבובות.
ומי שנתקלת בחיה רעבה נטולת יד מכוונת וטבעת, כדאי שתרחק, כדי שלא תטרף דעתה חלילה.
זה שיר מרגש, מצויין. תודה מירי שהבאת אותי הנה.
זה-זה. בדיוק. הכל, כולל המיקום שנתתי בַּשֵּׁם, הן ה-מכשפות והן ה-שיר ערש(והסוגריים, אם תרשי לי…)
תודה עמוקה, לָךְ או לךָ
אני אוהבת לראות מה קורה לשיר אחרי שהוא יוצא מהבית, אבל עכשיו אני מרגישה שהוא גם חוזר, ומביא חבר
אני יכולה להיות גבר?
🙂
את יכולה?
בחיים לא. לו יכולתי הייתי מגיבה לך כנראה מהראש, או ממקום אחר, ולא מהבטן.
טוב, לקח לי זמן להבין באיזו מירי מדובר, פשוט כי יש פה במטע מירי אחרת. לגמרי.
ולא שהבנתי בכוחות עצמי, קיבלתי מייל. ממירי שחם, שהפנתה לכאן אנשים והנה קישור לאתר שלה בישראבלוג — למי שרוצה לקרוא תגובות על "מכשפות" כולל שיר-קונטרה גברי (שלא כל כך עושה קונטרה לשיר שלי, אבל עושה דברים מוצלחים אחרים)
ובכלל, את האתר למי שלא מכיר, אני גלשתי שם עם שנורקל הקריאה החדש שלי מאופטיקנה עד שנשרף לי הגב
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48627&catcode=&year=2008&month=7&day=0&pagenum=2&catdesc=
תודה (:
תודה (:
תמיד מוזמנת
הי יעל
אמנם באיחור של זמן רב, אבל כזה הוא הקצב שלי. עכשו רק יצא לי לקרוא את השיר והוא ריגש אותי וטלטל. מאוד חזק ומדוייק, וכמעט אפשר להרגיש מאחוריו גם את השיניים וגם את ספלי התה הריקים וגם את הפחד והתאווה. מצויין. תודה
גם השלישי לא רע בכלל
http://www.sexserver.co.il
http://www.ganeysex.co.il
מאוד יפה אני אקריא את זה לבן שלי כל יום!
הגעתי כדרך המקרה,
אולי אין דבר כזה
נהניתי מאיכות הכתיבה,
זו דוגמה לשירה עברית במיטבה,
אפ יש עוד???
מעולה, תודה. אהבתי מאוד את הסוף. מסר, נבואה או בבואה?
http://kesseff.blogspot.com
טקסט מצויין לדעתי
תודה על החוויה
נולי
אבל אישה צריכה לזהות את הרעב. הרבה פעמים אנחנו ממלאות את עצמנו בשובע של אחרים. זיהוי הרעב, והיכולת להשתמש בו כדלק מניע לפעולה – הוא השלב המכריע…
אוהבת את השיר שלך יעל.
מומלץ אצלי בשירה
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/2312-1612.html
אסתי כ.