בננות - בלוגים / / שריפה, זרים, שריפה – בהמשך לפוסט של שחר מריו
כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

שריפה, זרים, שריפה – בהמשך לפוסט של שחר מריו

 

 
חילוּל: השֵּׁם
                                                         
                                  לנערה בקוסובו
 
לַנַּעֲרָה שֶמֻּטֶּלֶת כָרֶגַע עַל גַּבָּהּ             
לֹא אִכְפַּת אִם קוֹרְאִים לְמַה שֶקוֹרֶה לָהּ
ֹשוֹאָה, זְוָעָה, סוֹף הָעוֹלָם אוֹ אֹנֶס
יוֹתֵר מִשֶאִכְפַּת לָהּ אֵיךְ קוֹרְאִים
לַחַיָּל, ֹשֶמְחַסֵּל אוֹתָהּ כְּמוֹ מָנָה שֶל עוֹף
 
לַבֹּץ, ֹשֶבּוֹ כְּתֵפֶיהָ נִקְבָּרוֹת בַּהֲטָחוֹת קְצוּבוֹת                     
קָרְאוּ פַּעַם אֲדָמָה קָרְאוּ מוֹלֶדֶת
לָאֲדִיֹשוּת הַֹשְטוּחָה מֵעַל עֵינֶיהָ הַלְּטוּשוֹת קָרְאוּ שָמַיִם
וְהַשְּמוּעָה אָמְרָה
ֹשֶיֵֹּש שָם אֱלֹהִים
 
מִי שֶׁיּוֹשֵב עַל גֶּדֶר הַתַּיִל שֶל זְוָעָה אַחֶרֶת
וּמִתְדַיֵּן תַּחַת אֵיזֶה שֵם רָאוּי לוֹ לְמַיֵּן
אֶת הַדָּבָר הַזֶּה
שֶׁמִתְרַחֵש, כָּרֶגַע,
עוֹמֵד בְּמַעְגַּל הַחַיָּלִים הַצּוֹחֲקִים
וּמְקַטְלֵג זְוָעוֹת.
 
שְֹרֵפָה, זָרִים, שְֹרֵפָה.
הַנַּעֲרָה בּוֹעֶרֶת.
גַּם אִם תָּקוּם, כְּמוֹ אִמִּי הִיא תִֹּשָאֵר שוֹכֶבֶת
הַרְבֵּה שָנִים. בַּמִּטְבָּח הַמּוּאָר
תִּשְלַח אֶל בְּנָהּ זְרוֹעוֹת שֶמְּכֻסּוֹת
בְּצַלְּקוֹת טִגּוּן וְהִתְאַבְּדוּת.      
 
 
 
 
 
 
 
 מתוך  הספר אליבי, הליקון לשירה חדשה 2000

 

17 תגובות

  1. שיר עם עוצמה ומטאפורה שוברת לב.
    אין גבול לזוועות האדם ואהבתו מוגבלת.
    כמה חבל.
    טיפש אחד עדיין מאמין באפשרות אחרת.
    אנוכי.

  2. מצמרר.

    מרעיד

  3. זה עז-הבעה מאד, ורב-רבדים. אני לא יודעת איזו שורה מצמררת יותר מהאחרות: בתוך המסגרת המצומצמת הזאת, כל אחת מהן תורמת את תרומתה מקפיאת-הדם.

    לעצם העניין, אני חושבת שנכון אמרת, שלא חשוב "איך קוראים לזה". מעשי נבלה קשים ביותר נעשים גם במסגרת מה שאינו נכלל תחת מושג הגג "שואה", וזה אינו גורע דבר וחצי דבר מהזוועה שגלומה בהם.

    • שיר חזק! זועק ולוחש בו זמנית את הזוועה שאין לה שם ואין לה מקום, רק דמות הגוף… תודה שהבאת. אשמור.

  4. מזעזע ונכון כל כך
    תודה לך.

  5. כל מילה הולמת, זורקת גיצי אמת ישר ללב

  6. כאילו קראתי את זה לראשונה. הראש נערף עם כל קריאה מחדש.

    כל בית נושא עמו אצבע מאשימה המופנית למושא אחר עד לבית האחרון. גם בבית האחרון יש אצבע מאשימה: "זרים" במקום "אחים". "נערה" ולא "עיירתנו" (אבל מי הם ה"זרים" האלה? היפוך חכם שמקרב גם אותנו, האחים, אל מעגל המבוקרים). ואיזה סיבוב חד עושה הבית הזה, שנושא את השיר למקום הפרטי ביותר, החומל ביותר והמצמרר כ"כ.

    שיר כ"כ אוניברסלי וכ"כ מקומי וכ"כ יהודי בעת ובעונה אחת.

  7. שיר קנוני

  8. באמת ,כמו הפוסט של שחר מריו
    לא מאפשר לנו להביט הצידה כאילו לא רואים.

  9. יעל, השיר הזה, אף שאינו ממש אופייני לך, נכנס לעומק הזוועה ההיא באופן שקשה לקורא לעכלה, אבל הוא מעכל בעל כורחו ולו שמץ ממנה.
    במצטבר יש לזוועות כאלה גם פן קבוצתי: עוד זוועה אישית אחת ועוד אחת, מי באש ומי בחרב ומי בגז. מאה אלף? שני מיליון? שישה מיליון? שלושים מיליון?
    וזה בלתי נתפס כמובן.
    אי אפשר לדעת מה אדם מסוים עבר שם אלא מתוך מסע אישי דרך אירוע ספציפי, ולשם מיטיב השיר הזה להכניס את הקורא – בלי שום אליבי…

  10. עשוי היטב. ביחוד שני הבתים הראשונים.

  11. יעל, שיר שלא נותן מנוח למצפון.

  12. אהוד פדרמן

    יעל, קראתי את השיר שוב ושוב בנסיון לפענחו ומצאתי שיר מחאה נוקב ומורכב. מעבר למוטו המופיע בכותרתו: 'חילול: השם' כלומר עצם ההסתפקות בנתינת שם בנאלי וכללי למעשה הנורא שנעשה בנערה לה מוקדש השיר, הוא חילול מילולי נוסף לחילול הפיזי של גופה. מעבר לכך, מצאתי שיר מחאה נגד מבצעי מעשי הזוועה , נגד השמועה שיש אלוהים, נגד היושב על הגדר ( דמות עלומה שמרמזת אולי לכל אחד מאיתנו)ומקטלג את הזוועות שבנסיונו לתת שם לזוועה ובכך לפטור עצמו מלעשות מעשה, הוא שותף פסיבי לפשע – כמו החיילים הצוחקים. ובסופו של דבר אפשר למצוא בשיר, מחאה נגד המילים חסרות המשמעות והאונים.

    הבית האחרון, בשתי שורותיו הראשונות, משתמש בצורה מוצלחת בשתי השורות הראשונות בשירו של מרדכי גבירטיג 'העיירה בוערת' שנכתב ב1938 (במקור ביידיש) תוך התאמתן לתוכן השיר הזה.
    בעקבות איזכור השריפה, עושה השיר תפנית לכוון טרגדיה אישית שקרתה לאמהּ של הדוברת וקשורה לאש, מה שמחזק לדעתי את תוקף האמירות בבתים הקודמים.

    לסיום אני מביא בנוסף לתחילתו של השיר של גבירטיג (בתרגום של אברהם לוינסון) גם את סופו שמדבר אודות אלה שיושבים על הגדר.

    העיירה בוערת

    שְׂרֵפָה, אָחִים, שְׂרֵפָה!
    עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ…

    ….וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם

    בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,

    בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,

    אֵשׁ הָעֲיָרָה.

  13. קשה וכואב מאוד. אפשר לראות את הנערה, היא אחת ויחידה וגם קהל שלם.

  14. וואו יעל !

    השיר, כמו שיריך האחרים מחלחל לאט ומתרבד בנשמה. בפעם הראשונה אני קוראת אותו לעצמי ואחר כך בקול רם ואחר כך לאיש שלי. אני הופכת במילים ובמשפטים ואנחנו מגלים בו רבדים נוספים. "..תחת איזה שם ראוי לו למיין את הדבר הזה…." וכך כל זוועות העולם מתגלמות בגופה של נערה אחת.

  15. יעל גלוברמן

    תודה לכל אחד ואחד מכם.
    יעל

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן