כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת
חילוּל: השֵּׁם
לנערה בקוסובו
לַנַּעֲרָה שֶמֻּטֶּלֶת כָרֶגַע עַל גַּבָּהּ
לֹא אִכְפַּת אִם קוֹרְאִים לְמַה שֶקוֹרֶה לָהּ
ֹשוֹאָה, זְוָעָה, סוֹף הָעוֹלָם אוֹ אֹנֶס
יוֹתֵר מִשֶאִכְפַּת לָהּ אֵיךְ קוֹרְאִים
לַחַיָּל, ֹשֶמְחַסֵּל אוֹתָהּ כְּמוֹ מָנָה שֶל עוֹף
לַבֹּץ, ֹשֶבּוֹ כְּתֵפֶיהָ נִקְבָּרוֹת בַּהֲטָחוֹת קְצוּבוֹת
קָרְאוּ פַּעַם אֲדָמָה קָרְאוּ מוֹלֶדֶת
לָאֲדִיֹשוּת הַֹשְטוּחָה מֵעַל עֵינֶיהָ הַלְּטוּשוֹת קָרְאוּ שָמַיִם
וְהַשְּמוּעָה אָמְרָה
ֹשֶיֵֹּש שָם אֱלֹהִים
מִי שֶׁיּוֹשֵב עַל גֶּדֶר הַתַּיִל שֶל זְוָעָה אַחֶרֶת
וּמִתְדַיֵּן תַּחַת אֵיזֶה שֵם רָאוּי לוֹ לְמַיֵּן
אֶת הַדָּבָר הַזֶּה
שֶׁמִתְרַחֵש, כָּרֶגַע,
עוֹמֵד בְּמַעְגַּל הַחַיָּלִים הַצּוֹחֲקִים
וּמְקַטְלֵג זְוָעוֹת.
שְֹרֵפָה, זָרִים, שְֹרֵפָה.
הַנַּעֲרָה בּוֹעֶרֶת.
גַּם אִם תָּקוּם, כְּמוֹ אִמִּי הִיא תִֹּשָאֵר שוֹכֶבֶת
הַרְבֵּה שָנִים. בַּמִּטְבָּח הַמּוּאָר
תִּשְלַח אֶל בְּנָהּ זְרוֹעוֹת שֶמְּכֻסּוֹת
בְּצַלְּקוֹת טִגּוּן וְהִתְאַבְּדוּת.
מתוך הספר אליבי, הליקון לשירה חדשה 2000
שיר עם עוצמה ומטאפורה שוברת לב.
אין גבול לזוועות האדם ואהבתו מוגבלת.
כמה חבל.
טיפש אחד עדיין מאמין באפשרות אחרת.
אנוכי.
מצמרר.
מרעיד
זה עז-הבעה מאד, ורב-רבדים. אני לא יודעת איזו שורה מצמררת יותר מהאחרות: בתוך המסגרת המצומצמת הזאת, כל אחת מהן תורמת את תרומתה מקפיאת-הדם.
לעצם העניין, אני חושבת שנכון אמרת, שלא חשוב "איך קוראים לזה". מעשי נבלה קשים ביותר נעשים גם במסגרת מה שאינו נכלל תחת מושג הגג "שואה", וזה אינו גורע דבר וחצי דבר מהזוועה שגלומה בהם.
שיר חזק! זועק ולוחש בו זמנית את הזוועה שאין לה שם ואין לה מקום, רק דמות הגוף… תודה שהבאת. אשמור.
כן
מזעזע ונכון כל כך
תודה לך.
כל מילה הולמת, זורקת גיצי אמת ישר ללב
כאילו קראתי את זה לראשונה. הראש נערף עם כל קריאה מחדש.
כל בית נושא עמו אצבע מאשימה המופנית למושא אחר עד לבית האחרון. גם בבית האחרון יש אצבע מאשימה: "זרים" במקום "אחים". "נערה" ולא "עיירתנו" (אבל מי הם ה"זרים" האלה? היפוך חכם שמקרב גם אותנו, האחים, אל מעגל המבוקרים). ואיזה סיבוב חד עושה הבית הזה, שנושא את השיר למקום הפרטי ביותר, החומל ביותר והמצמרר כ"כ.
שיר כ"כ אוניברסלי וכ"כ מקומי וכ"כ יהודי בעת ובעונה אחת.
שיר קנוני
באמת ,כמו הפוסט של שחר מריו
לא מאפשר לנו להביט הצידה כאילו לא רואים.
יעל, השיר הזה, אף שאינו ממש אופייני לך, נכנס לעומק הזוועה ההיא באופן שקשה לקורא לעכלה, אבל הוא מעכל בעל כורחו ולו שמץ ממנה.
במצטבר יש לזוועות כאלה גם פן קבוצתי: עוד זוועה אישית אחת ועוד אחת, מי באש ומי בחרב ומי בגז. מאה אלף? שני מיליון? שישה מיליון? שלושים מיליון?
וזה בלתי נתפס כמובן.
אי אפשר לדעת מה אדם מסוים עבר שם אלא מתוך מסע אישי דרך אירוע ספציפי, ולשם מיטיב השיר הזה להכניס את הקורא – בלי שום אליבי…
עשוי היטב. ביחוד שני הבתים הראשונים.
יעל, שיר שלא נותן מנוח למצפון.
יעל, קראתי את השיר שוב ושוב בנסיון לפענחו ומצאתי שיר מחאה נוקב ומורכב. מעבר למוטו המופיע בכותרתו: 'חילול: השם' כלומר עצם ההסתפקות בנתינת שם בנאלי וכללי למעשה הנורא שנעשה בנערה לה מוקדש השיר, הוא חילול מילולי נוסף לחילול הפיזי של גופה. מעבר לכך, מצאתי שיר מחאה נגד מבצעי מעשי הזוועה , נגד השמועה שיש אלוהים, נגד היושב על הגדר ( דמות עלומה שמרמזת אולי לכל אחד מאיתנו)ומקטלג את הזוועות שבנסיונו לתת שם לזוועה ובכך לפטור עצמו מלעשות מעשה, הוא שותף פסיבי לפשע – כמו החיילים הצוחקים. ובסופו של דבר אפשר למצוא בשיר, מחאה נגד המילים חסרות המשמעות והאונים.
הבית האחרון, בשתי שורותיו הראשונות, משתמש בצורה מוצלחת בשתי השורות הראשונות בשירו של מרדכי גבירטיג 'העיירה בוערת' שנכתב ב1938 (במקור ביידיש) תוך התאמתן לתוכן השיר הזה.
בעקבות איזכור השריפה, עושה השיר תפנית לכוון טרגדיה אישית שקרתה לאמהּ של הדוברת וקשורה לאש, מה שמחזק לדעתי את תוקף האמירות בבתים הקודמים.
לסיום אני מביא בנוסף לתחילתו של השיר של גבירטיג (בתרגום של אברהם לוינסון) גם את סופו שמדבר אודות אלה שיושבים על הגדר.
העיירה בוערת
שְׂרֵפָה, אָחִים, שְׂרֵפָה!
עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ…
….וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.
קשה וכואב מאוד. אפשר לראות את הנערה, היא אחת ויחידה וגם קהל שלם.
וואו יעל !
השיר, כמו שיריך האחרים מחלחל לאט ומתרבד בנשמה. בפעם הראשונה אני קוראת אותו לעצמי ואחר כך בקול רם ואחר כך לאיש שלי. אני הופכת במילים ובמשפטים ואנחנו מגלים בו רבדים נוספים. "..תחת איזה שם ראוי לו למיין את הדבר הזה…." וכך כל זוועות העולם מתגלמות בגופה של נערה אחת.
תודה לכל אחד ואחד מכם.
יעל