אוקיינוס הקברניט

עם בוא החורף מצאה אלבה עבודה כחוקרת תאריכים היסטוריים. היא הולכת לספריה העירונית בכל שעה שנוחה לה וקוראת במיקרופילמים. העבודה הזאת מכניסה לכיסה 35 שקלים לשעת קריאה. אך זה לא הכסף שמשך אותה אל העבודה הזאת. אלא הרומאן שהחל מתרקם בדמיונה. המיקרופילמים אינם אלא מאגר סיפורים שנובע מזרם הזמן. היא קוראת ומתבוננת בשינויי השפה. בשנות הארבעים נטו לכתוב פרסומות מוסיקליות ...

גם באמצע ינואר פוסע הרמן בלי חולצה בין חדרי הבית. שתיקה הרסנית מתלבה בחלל. מכונת הכביסה מתייגעת אך הניקיון אינו מגיע. הוא תולה את הכבסים על החבלים במרפסת האחורית. רגליו יחפות, מכנסיו חושפים את קצה תחתוניו השחורים. גבו רכון מעל סף המעקה, תלתליו סופגים שמש קרה, מחשבותיו שקועות בספר מסעות ימיים. הוא תולה את הכבסים כספן הפורש מפרשים. אחר כך ניגש ...

    בבוקר מתחה את גרבי הצמר החומים עד קצה ברכיה המצולקות, על הכתף הניחה תרמיל, בידה אחזה פנקס ועיפרון ויצאה למסע אחר העלילה. מה המניע? היום? הזמן? היא יושבת על כסא קטן לצד הכביש בדוכן למשקאות טבעיים. היא מוכנה לצאת למסע. קנתה סיגריות CAMEL בקופסה קשה ולגמה מיץ תפוזים. זהו זה. היא מוכנה לצאת למסע אחר העלילה. ברחוב יהודה ...

    "עדיף ללכת ללשכת התעסוקה מאשר לא ללכת בכלל."חשבה אלבה "ממש לא לזוז. להתעורר באמצע הלילה ולבכות. לקום בצהריים ולהזיל דמעה נוספת. עדיף ללכת למשרד ממשלתי. לנוע. להזיז את הירכיים ולדווש על האופניים. להתרחק. להתכוון בכל הלב לצאת מן הקיפאון. לסרב לאי האהבה. לתת יד ולהוציא את עצמך מהבוץ."  שום דבר לא יקרה בלשכת התעסוקה. לא מגיע לה כסף כי ...

    3   בלילה נצבטת צפור בגרונה כמו גנב שמנסה לפרוץ את דלת בית הכנסת. אלבה נשארת ערה. אהוביה ישנים בחדרים, נושמים נשימות קצובות מתחת לשמיכות עבות. היא קופאת במרפסת וכותבת. אין לה עבודה אחרת וכנראה שעל זה  תכתוב רוב הזמן. היא יושבת מול הדף הלבן ונרדפת מן העלילה. היא מאמינה שעליה להיות מושלמת, בעלת התחלה אמצע וסוף. התחלה ...

      מכיון שהייתה מכורה לכתיבה נרשמה לקבוצת תמיכה. ביום הראשון של הסדנא הוזמנה לשבת מאחורי שולחן ארוך עשוי מעץ אלון אדמוני, בחברת חמישה אנשים. שניים מהם היו פרוזאיקנים, סגורים תמיד מאחורי מבטם הבוהה. אחת הייתה משוררת שחורת שיער ארוך שהקיף עיניים מלוכסנות ורושפות אש כחולה. והחמישי, מכור לכתיבת מסות, קומתו גבוהה וזרועותיו ארוכות ורזות, שפמו לבן וקולו הנמוך ...

1   אֵלְבָּה כתבה סיפורים. כולם אמרו לה שהיא לא יודעת לכתוב סיפורים והיא כתבה מדי יום, כל היום, ואיש לא רצה להדפיס את הסיפורים שלה. כולם אמרו לה שהשפה שלה מאוד עשירה, שמחוזותיה אסוציאטיביים וסוריאליסטיים, שהעברית שלה שואבת יופי מכל רובדי תקופותיה, אלא שהיא לא יודעת לכתוב עלילה. הם התעללו בה. רעיון העלילה הפך בעצמו להתעללות. אמרו לה שהיא ...

    אני שמחה להודיע על פתיחת קבוצה לכתיבת שירה ופרוזה בתל-אביב בהנחייתי.  המפגשים יתקיימו בבית-הקפה "הנסיך הקטן", רחוב נחלת בנימין 18. תחילת המפגשים – ינואר, 2012 ההרשמה החלה הנסיך הקטן – 0525664456 חגית גרוסמן – hglyil@yahoo.com הסדנא היא שנתית ובנויה על מפגש אחד בשבוע. במהלך הסדנא נקיים ערבי קריאה על גג הנסיך הקטן.    

  "אני שונאת כסף," צעקה אֵלְבָּה על הפקידה בבנק. "אני שונאת בנקים וכסף עושה לי בחילה." "את יכולה לחיות בלעדיו?" שאלה אותה הפקידה ותלתליה החלודים זקופים מעל ראשה כאנטנות שיגעון שקולטות את הטרוף שלה. "למה את זורקת עליי את הכספומט שלך?" נבהלה הפקידה. "כי אני שונאת כסף." "לכי מכאן, עלי למעלה לקומה העליונה, דברי עם לוציפר." לוציפר חיכה בשירותים למנקה שתבוא ...

http://vimeo.com/28074558