אוקיינוס הקברניט
בבוקר מתחה את גרבי הצמר החומים עד קצה ברכיה המצולקות, על הכתף הניחה תרמיל, בידה אחזה פנקס ועיפרון ויצאה למסע אחר העלילה. מה המניע? היום? הזמן? היא יושבת על כסא קטן לצד הכביש בדוכן למשקאות טבעיים. היא מוכנה לצאת למסע. קנתה סיגריות CAMEL בקופסה קשה ולגמה מיץ תפוזים. זהו זה. היא מוכנה לצאת למסע אחר העלילה. ברחוב יהודה הלוי פינת אלנבי הניחה שני חצאי שקל בכף יד פצועה. ראתה מסוק בשמים ושמעה ברדיו שבאשקלון נופלים טילים. יש הרוג אחד ו- 15 פצועים. היא הגיעה לשדרות רוטשילד בדרכה אל רחוב אורן גדול 68, בית הוצאת 'אוזן' לשירה, לפגישה עם המשורר ראול ורד, לצורך עריכת ספר שיריה. בבטנה מתרוצץ וירוס מכאיב. מולה עומד גבר שמצלם אישה. היא בוחרת דמות ועוקבת אחריה. הדמות לובשת ג'ינס כחולים ובבית השחי שלה אחוזה מטריה, בידה מקופל עיתון. היא צועדת מהר. עוצרת באדום, מנערת את כתפיה, חשה אי נוחות באזור העורף, משהו מטריד. היא מקנחת את אפה. לצדה מסתודדים זוג כלבים. השדרה כמעט ריקה.
"האם כדאי לכתוב סינופסיס ולהמציא את העלילה בטרם כתיבה?" אלבה מציקה לעצמה בשאלות וצדה דמות נוספת, אישה צעירה ודקיקה, תיק מוכסף על כתפה. יד אחת קפואה, שנייה מתנועעת כמטוטלת שחורה, מגפי בוקרים, היא מדברת אל עצמה. חציה קפואה, חציה רועדת.
"רוצה סיגריה?" אלבה שואלת נערה בוכה שיושבת על הספסל במורד השדרה ועיניה הכחולות מאדימות מצער.
"לא." משיבה הנערה.
"את לא מעשנת?"
"לא."
"לבכות בשדרה זה התחלת הסיפור." אלבה אומרת.
"את סופרת?" שואלת הנערה וקמה מן הספסל, מנגבת את דמעותיה וממשיכה לצעוד עמה במורד השדרה.
"איזה מרגש, את אשת רוח." היא צוהלת.
"מה מרגש בזה? שאין לי משכורת בסוף החודש?"
"לא. שאת מוציאה דברים מהלב. הצד הכלכלי פחות מרגש." הנערה ניגבה את אפה בשרוול חולצתה.
"זה הצד המטורף של זה. יש לי ילדה קטנה בבית. אבל הייתי משוררת עוד לפני שהיא נולדה."
"את הולכת לערוך את הספר שלך ואני מלווה אותך. זה מרגש." אמרה לה הנערה לפני שחצתה את הכביש ונעלמה במורד רחוב החשמונאים.
אלבה הגיעה לשדרות חן וחשה שהוירוס בבטן מחליש את גופה. היא האטה את ההליכה. הדרך עודה ארוכה. מתוך אחד הבתים צלעו באוזניה צלילי חצוצרה צרודה.
אלבה הגיעה לשדרות חן וחשה שהוירוס בבטן מחליש את גופה. היא האטה את ההליכה. הדרך עודה ארוכה. מתוך אחד הבתים צלעו באוזניה צלילי חצוצרה צרודה.
"את יכולה לכתוב שהייתי בסדר?" שאל אותה אחד משני אנשים שישבו על הספסל.
"מה את עושה?" הם שואלים את אלבה.
"אני במסע אחר העלילה."
"אז בואי יש לנו סיפור טוב בשבילך."
"טוב, אבל רק לחמש דקות."
"על מה את כותבת? על שוטרים וגנבים?"
"לא."
"אנחנו שתיים שאנחנו איך להגיד לך ככה אסירים משוקמים. השתקמנו ואנחנו עובדים בעיריית תל אביב בגינון ופשוט אמרתי אולי אפשר לכתוב משהו מעניין עלינו."
"איך היה שם?" אלבה שאלה את הימני שעיניו ביקשו את מבטה.
"זאת הייתה תקופה קשה, אם הגענו לשמה זה הישרדות. בעיקרון אנחנו אנשים טובים. לא גדלנו בתור עבריינים או שהחיים שלנו היו סביב זה, סמים פשע ועבריינות, היום אנחנו בתהליך שיקום."
הימני היה נאה וחיוכו ניסה לכבוש את אמונה, הוציא מתוך כיסו רישיון אסיר והראה לה.
"למה אתה צריך את זה?" אלבה שאלה.
"עברה הכי קטנה הוא חוזר לשם." ענה השמאלי.
"אני מנהל אזורי פה של שדרות חן ובן ציון. אני גנן ובדרך כלל מדריך נוער. המקור שלי בדימונה. היום אני גר עשרים ושמונה שנה בבת ים. דרך אגב קוראים לי יהודה כהן וזה אברהם ללו".
"גדלתי ברמלה", אמר לה אברהם.
"אתם חושבים שהמקום שבו גדלתם הכתיב את גורלכם?"
"הילדים הם טובים אבל תלוי באיזה אוירה הם גודלים בבית וזה נובע לדפוס התנהגות שאחרי זה, ואם ילד לא מקבל חום ואהבה הוא מקבל את זה במקומות אחרים. ברגע שמישהו נופל לסמים, אני 30 שנים השתמשתי ושש שנים אני נקי מסמים אלכוהול וסיגריות. יש מראה שהוא עברייני ויש שלא. לא צריך להאמין בגלל מראה או דפוס התנהגות. היום בגלל שהשתקמתי הלכתי לעבוד עם נוער למרות שצריך להחדיר מגיל קטן מה טוב ומה רע."
"תשאלי אותי, תשאלי אותי" זעק אברהם ללו "נכון שאני לא נראה כמו עבריין?"
"לא, אתה לא נראה כמו עבריין." השיבה אלבה.
"זה בגלל שיש שם הרבה שיקופים. כל אחד מראה את ההתנהגות ואז יש מחלקות ומדברים ואומרים לו איפה יש בעיות אצלו, ואז זה מתגמד כמו למשל קבלה ונתינה ולאט הוא מגמד את הדפוסים ובתת מודע יותר קל לו לגמד את זה. יש קבוצות כמו או – איי ו-12 צעדים, שם אתה מגלה את הבן אדם. כמה משמעות יש לבני אדם. כמה אנשים לא יודעים על עצמם. בגדול, מכור תמיד מלמדים אותו מלכתחילה להיות ענו וצנוע, כמה שהוא פתוח עם החברים בקבוצה, אתה לא מבין איזה שינוי. המכורים יש להם את הלב הכי טוב. הם הכי רוצים לעזור. בתקופה של ההחלמה אני אומר לך זה עולם אחר לגמרי תפיסת עולם אחרת לגמרי."
"אני חייבת ללכת עכשיו" אלבה נפרדה מהם לשלום.
"אנחנו כאן עד עד שעה שתיים אם תרצי להמשיך בשיחה." הם אמרו לה ונפרדו לשלום.
"אנחנו כאן עד עד שעה שתיים אם תרצי להמשיך בשיחה." הם אמרו לה ונפרדו לשלום.
אלבה הגיעה למשרדו של המשורר והעורך ראול ורד. מיד כשנכנסה לחדר החמים נכנס אחריה המשורר אמריקה מאונטן. "הצעיף שלך יפה" אמרה לו אלבה ואמריקה השיב: "גם הצעיף שלך מוצא חן בעיניי." מיד לקח אותו ממנה ונתן לה את שלו, צעיף צמר דק בצבע טורקיז בוהק מעורב בצהוב עז עם ריח חריף של זיפי זקן וקשקשים.
בתום הפגישה נשאה אלבה את ספרו של המשורר ראול ורד וקראה בשיריו תוך כדי הליכה ברחוב קינג ג'ורג'. הווירוס בבטן התיש אותה. ספר השירים היה הקובץ הראשון שפרסם ראול ונקרא: בית.
בפינת רחוב אלנבי שמעה קול חנוק: "אפשר לעזור לאוכל?"
אלבה לא הצליחה לחשוב על אוכל באותו רגע, היא רק רצתה להגיע הביתה. הבטן עינתה אותה אבל כעבור מספר צעדים הסתובבה והוציאה מן התיק את הצעיף הצבעוני של המשורר אמריקה מאונטן וכרכה את הצעיף סביב צווארו של האיש החלש. "תודה" אמר לה האיש ומיד התעטף בו ותחב את שולי הצעיף מתחת למעילו המרוט. אלבה ראתה שעינו הימנית מרוקנת מצבע והשנייה חומה וקודרת. הוא התעטף בצעיף ואלבה חשה קלה וחופשייה מכאב כאילו שהווירוס התעופף מבטנה על כנפי העטלפים שריחפו בין עצי הרחוב. ואז החל לרדת גשם. ברמזור שבפינת דרך יפו – נחלת בנימין שמעה צחוק מוטרף, אישה שלחה יד לעבר חלון אטום של מכונית עומדת הנהג לא פתח לה, האישה נעמדה על רגל אחת וקפצה וצחקה צחוק מחוסר שיניים, בחיוך מלא שיגעון.
לכתיבת ספר או סיפור [להבדיל משירה שכתיבתה היא אחרת לחלוטין.]דרושה עלילה בצורה זו או אחרת. מכיון שכל כתיבה נגועה בביוגרפיה של הכותב גם אם המחבר לא רצה בזאת,העלילה שתתגבש במהלך הכתיבה היא הביוגרפיה של העתיד שמושכת אחריה שברים מחיי הכותב
מסכימה עם דבריך צבי ,שהרי היוצר בצלמו יוצר ,אף שמיטב השיר כזבו ומהדהדת אצלי בהקשר לזה אמירתו המפורסמת של פלובר "מאדם בוברי זו אני"