אוקיינוס הקברניט
מכיון שהייתה מכורה לכתיבה נרשמה לקבוצת תמיכה. ביום הראשון של הסדנא הוזמנה לשבת מאחורי שולחן ארוך עשוי מעץ אלון אדמוני, בחברת חמישה אנשים. שניים מהם היו פרוזאיקנים, סגורים תמיד מאחורי מבטם הבוהה. אחת הייתה משוררת שחורת שיער ארוך שהקיף עיניים מלוכסנות ורושפות אש כחולה. והחמישי, מכור לכתיבת מסות, קומתו גבוהה וזרועותיו ארוכות ורזות, שפמו לבן וקולו הנמוך צרוד מעישון. הוא היה השקט מכולם.
החיים של כל המשתתפים בסדנה היו נוראים בעיניהם, מלבד למשוררת שמדי שיעור הכריזה בקול בטוח: "אם יש לכם מזל והצלחתם לחיות חיי כתיבה, אז חובה עליכם לעשות זאת הכי טוב שאתם יכולים. אם למישהו יש מזל והוא מצליח לחיות חיי כתיבה אז חובה עליו לעשות זאת הכי טוב." כך הייתה המשוררת חוזרת על אותו משפט בכל מיני גרסאות שונות.
בינתיים, ברחבי העיר, המו מכונות הדפוס והדפיסו אין ספור ספרים. זאת הייתה תחילת המאה העשרים ואחת ובני האדם התמסרו למסכי מחשב שטוחים או שצפו בתוכניות טלוויזיה גרועות, בהן כלאו בני אדם תאבי תהילה שהיו מציקים ושונאים ומדברים וחובטים בשניצלים לעיני המצלמות, וכל מטרתם הייתה לדפוק זה את זה. כמעט אף אחד לא קרא ספרים. אבל המכונות הדפיסו וזאת הייתה מדורת השבט: צעקנית!
ובו זמנית, בפינות הנידחות של הערים והכפרים גרו את חייהם השקטים והסוערים המשוררים הקולטים ומתבוננים בהמולה. בדממה פענחו קודים רגשיים וכתבו מילים שנהפכו לשירים מתוך ניסיון נואש להתגבר על העצב הנורא ולהאמין באלוהים ובהשגחתו. בחדרים פשוטים ודלים שכנו המשוררים. בסדנת המכורים לכתיבה ישבו רק שישה מן המכורים הכלל ארציים.
"שלום, קוראים לי אֵלְבָּה ואני מכורה. אני סובלת מרגשות אשמה. אני כותבת וחשה אשמה שאני לא משועבדת לפרנסה ושאני לא עובדת ולא מרוויחה מספיק כסף כדי לקנות מזגן. בקיץ חם לי ובחורף קר לי. אני מרגישה נורא."
אחד הפרוזאיקונים השמיע קולו ואמר:"קוראים לי לב ואני נקי כבר חמישה חודשים. אני עורך ספר סיפורים. אצלי זה מסתדר לפעמים. אני מצליח למכור כתבי יד. אולי זאת רק אשליה ואני באמת מצליח לחיות מזה?"
"אפשר לחיות מזה, אבל אי אפשר לחיות בלי זה." נאנח הפרוזאיקון השני.
"אני לא יכול להפסיק לכתוב." רחש כותב המסות "אם אפסיק אאבד את המקור שלי. את הזהות שלי. אני לא יכול להפסיק למלא מחברות. זה היעוד שלי. אני חולה. אי אפשר לחיות ככה ואי אפשר שלא לחיות ככה."
"יש אנשים שמשתגעים מזה ויש אנשים שמשתגעים בלי זה" דיברה המשוררת "מה שבטוח זה שצריך פשוט לקחת את הזמן לכתוב. חייבים להבין שאף אחד לא נותן את זה, אלא שאתה חייב לקחת את זה. השקט הזה יכול להיות כל כך הרבה דברים. השקט הזה יכול להיות עולם שצורח או לוחש לחשי קסם. אל תחשוב אם מישהו יקרא את הדברים שלך. חשוב רק אם יש ברוחך לכתוב אותם. תהיה תמים ואל תשכח לאהוב."
מה שנקרא: "להרחיק עדות" או "ארס פואטי".
תודה על שנתת לנו להציץ בנפשם של אלה הסוחבים על גבם את צלב המילים לאורך ה ויה דולורוזה