אוקיינוס הקברניט
3
בלילה נצבטת צפור בגרונה כמו גנב שמנסה לפרוץ את דלת בית הכנסת. אלבה נשארת ערה. אהוביה ישנים בחדרים, נושמים נשימות קצובות מתחת לשמיכות עבות. היא קופאת במרפסת וכותבת. אין לה עבודה אחרת וכנראה שעל זה תכתוב רוב הזמן. היא יושבת מול הדף הלבן ונרדפת מן העלילה. היא מאמינה שעליה להיות מושלמת, בעלת התחלה אמצע וסוף. התחלה אמצע וסוף. התחלה אמצע וסוף. אבל יש כותבים שאינם מתאימים לזה והם בטוחים שמשהו לא בסדר אצלם, שהם חייבים ללכת לסדנת כתיבה כי איבדו את הקשר עם העולם. הם עדיין לא מבינים שהם ממציאים צורות חדשות. והיא מרגישה זרה בעולם ומנותקת. היא כותבת בעברית וזאת סיבה לטרגדיה נוספת. העובדה שהיא כותבת בעברית הופכת אותה לכותבת אוטיסטית. מיליוני אנשים אינם יכולים לקרוא את כתביה. רוב העולם דובר אנגלית, ספרדית, סינית ורוסית. אך עברית? רק כאן, בארץ ישראל. היא כותבת בשפת הקודש, בארץ הקודש. ואינה יודעת קודש מהו. מלבד האהבה עצמה.
היא יוצאת אל החלון ושוב רואה את האב חסר השיניים שנושא בזרועותיו את בתו הישנה. אחריו נגרר ילד עטוף בשכמיה צהובה. האב העייף צועד ברחובות מדי לילה, סוחב על כתפו את בתו הישנה, מבקש מטבעות מן היושבים בבתי הקפה. ילדתו כבר גדולה וארוכת רגליים, מכנסיה ירוקים וגרביה ורודים ואין לה נעליים. הילד הולך מאחוריהם ובידו מרשרשת שקית ניילון לבנה. מבטו המבולבל צועד אחר עורף אביו.
אלבה קפצה מן הכיסא, רצה אל הארנק וחילצה מטבע של עשרה שקלים, אחר פתחה את דלת הבית והגיחה יחפה אל הרחוב החשוך. היא רצה עד הפינה אך לא ראתה אותם. אולי נכנסו לבית הקפה? המשיכה ללכת והציצה לפתח בית הקפה שבפינת הרחוב, אך הם נעלמו.
היא שבה על צעדיה חזרה אל המרפסת.
היא יוצאת אל החלון ושוב רואה את האב חסר השיניים שנושא בזרועותיו את בתו הישנה. אחריו נגרר ילד עטוף בשכמיה צהובה. האב העייף צועד ברחובות מדי לילה, סוחב על כתפו את בתו הישנה, מבקש מטבעות מן היושבים בבתי הקפה. ילדתו כבר גדולה וארוכת רגליים, מכנסיה ירוקים וגרביה ורודים ואין לה נעליים. הילד הולך מאחוריהם ובידו מרשרשת שקית ניילון לבנה. מבטו המבולבל צועד אחר עורף אביו.
אלבה קפצה מן הכיסא, רצה אל הארנק וחילצה מטבע של עשרה שקלים, אחר פתחה את דלת הבית והגיחה יחפה אל הרחוב החשוך. היא רצה עד הפינה אך לא ראתה אותם. אולי נכנסו לבית הקפה? המשיכה ללכת והציצה לפתח בית הקפה שבפינת הרחוב, אך הם נעלמו.
היא שבה על צעדיה חזרה אל המרפסת.
"כמה שהעוני מכוער," דפקה על מכונת הכתיבה "עליי למצוא פרנסה. לעשות מעשה שמנוגד לאופי שלי. ליצור שלושת אלפים שקלים בחודש לפחות. למצוא שני בתי ספר שאוכל ללמד בהם. להשתכלל. להתמקצע. ללמד אחרים את מלאכתי. אבל אני עצלנית, מכורה לכתיבה, מנסה להבין מתי בדיוק התבצעה העסקה עם השטן?"
על ספסל מתחת לחלון ראתה מעיל עור מהוה מעל שקית עמוסה בבגדים. מעל השקית חלפה אישה ארוכת גוף ורגליים. קפצה במורד הרחוב וחייכה והניפה את ידיה לאוויר ושערה הארוך התבדר ככנפיים. האישה הניפה את ידיה מעל ראשה וגשם התחיל לרדת ולשטוף את כל הדפים התלויים על הקירות. גשם נטף על מכונת הכתיבה ובמחברת הכחולה החלו האותיות השחורות נמרחות ומתפשטות. העננים מחוץ לחלונה לא הרפו מן הדמעות והעולם צווח את נשמתו לנוכח הטיפות הקפדניות שהציפו את המרפסת. אלבה לא ויתרה וישבה על הכיסא הרטוב. הוא כל שהיה לה. היא חלמה על הזמן שלא היה לה וכבתה את הסיגריה במים השחורים שבלב המאפרה.
בחדרים הפנימיים של הבית בקעו פעימות מן הקירות, פעימות לב אדיר ששוכן בתקרה. פעימת החיים הביתיים: פה פם פה פם פה פם פה פם. היא לא ידעה מאין נובעות הפעימות אך קיבלה אותן כדבר מובן מאליו, כמו שאת החרדה הרובצת על האושר והפחד שמסתתר בלב השלוה.
כשכולם ישנים האשליה יודעת לפרוש כנפיים ולגרום לה לחשוב שיש לה זמן ללכת לאיבוד ולכתוב את השירה שתניח לה לעוף הרחק מן השקט והחום שבליבם מפעפע הפחד.
בחדרים הפנימיים של הבית בקעו פעימות מן הקירות, פעימות לב אדיר ששוכן בתקרה. פעימת החיים הביתיים: פה פם פה פם פה פם פה פם. היא לא ידעה מאין נובעות הפעימות אך קיבלה אותן כדבר מובן מאליו, כמו שאת החרדה הרובצת על האושר והפחד שמסתתר בלב השלוה.
כשכולם ישנים האשליה יודעת לפרוש כנפיים ולגרום לה לחשוב שיש לה זמן ללכת לאיבוד ולכתוב את השירה שתניח לה לעוף הרחק מן השקט והחום שבליבם מפעפע הפחד.
ואז פסק הגשם והמים זרמו במורד המרזב ובמאפרה נותרו
מים עכורים ובדל סיגריה יחיד. הרחוב דמם. רק נביחות צרות גרון נשמעו מרחוק ולא עוד צעדי עקבים במנוסה. השמים היו אטומים ומבהיקים וקול נערה משוחחת עם איש רך ונחמד ומזמין. "כן, אני אשמח" היא צחקה עד קצה הרחוב והעץ היחיד שהואר מן הפנס לא עוד הסתחרר מן הרוח המשתולל.
מים עכורים ובדל סיגריה יחיד. הרחוב דמם. רק נביחות צרות גרון נשמעו מרחוק ולא עוד צעדי עקבים במנוסה. השמים היו אטומים ומבהיקים וקול נערה משוחחת עם איש רך ונחמד ומזמין. "כן, אני אשמח" היא צחקה עד קצה הרחוב והעץ היחיד שהואר מן הפנס לא עוד הסתחרר מן הרוח המשתולל.
חגית הי,
יפה "מתעללת" לה העלילה (הן כשלעצמה והן בנו…); יפה ההתבוננות הארספואטית והתהיות המטשטשות את הפער בין השירה לפרוזה; ובעיקר יפה ההתגרות בצורך לכתוב ספר עם סיפור…
תודה ושבת שלום — צדוק
תודה רבה לך צדוק על הקריאה המעמיקה.