אוקיינוס הקברניט
עם בוא החורף מצאה אלבה עבודה כחוקרת תאריכים היסטוריים. היא הולכת לספריה העירונית בכל שעה שנוחה לה וקוראת במיקרופילמים. העבודה הזאת מכניסה לכיסה 35 שקלים לשעת קריאה. אך זה לא הכסף שמשך אותה אל העבודה הזאת. אלא הרומאן שהחל מתרקם בדמיונה. המיקרופילמים אינם אלא מאגר סיפורים שנובע מזרם הזמן. היא קוראת ומתבוננת בשינויי השפה. בשנות הארבעים נטו לכתוב פרסומות מוסיקליות בשפה גבוהה ועשירה (נייר הפחם שלנו "אכסטרה" נועד לשימוש רגיל, כל יום. זהו נייר דק, שאין כמוהו מתאים לקבלת העתקים רבים בבת אחת.) וזה הלך ודעך עד אמצע שנות השבעים ובשנות השמונים הפרסומות הפכו לפרוזאיות. (שמעתם? ביסלי בהוזלה מיוחדת לתקופה מוגבלת, 2.00 ל"י הנחה). בשנות הארבעים לא הייתה פה מדינה אבל היה חזון. לא הייתה קרקע או שלטון אבל המילים היו מכובדות יותר. היו מילים שנקראו מצפון, הצטערות, חרטה, יושר, יושרה, מוסר כליות, מצפן מוסרי, נוחם, עקרונות, רגש אשם. ("כל איש מישראל נתבע להצטרף לשרשרת ההתנדבות ולשתף את עצמו בהגדלת רכושה הקרקעי של האומה. על ההתנקשות ביסוד חיינו ובאחרית תקוותנו יענה הישוב במאמצים כפולים ומכופלים למען הקרן הקיימת לישראל").
העבודה הזאת שולחת אותה לספריה בזמנה החופשי לקרוא עיתונים מן העבר. אך היא אינה עובדת טובה. בפעם האחרונה נזפה בה המנהלת ואמרה שהיא שולחת אליה ידיעות לא מעניינות. לדברי המנהלת היא מביאה מן העבר אירועים שאינם מדברים לאוזניים ישראליות. בפעם האחרונה דיווחה לה שבפברואר 1970 הר געש עמד להתפרץ באיטליה. המנהלת לא הבינה שכתבה לה את הידיעה הזאת רק מפני שנאמר בה: "אגם תת קרקעי מוצף לבה."
היא לא יכולה להניח לשורה כזאת לחמוק שוב אל דפי העיתון. אבל היום הידיעה הזאת נהפכה לשירה, כלומר לנצחית. למרות שמבחינה קיומית אין לה משמעות מלבד להוכחה שתמיד היו תופעות טבע מסוכנות שאיימו להחריב ערים וכפרים.
למחרת קיבלה אלבה מכתב מהמנהלת שלה, שהיא אישה עדינה ופקחית. אך פתאום השתררה ביניהן שתיקה. המנהלת הפסיקה לשלוח אליה תאריכים לקריאה ואף דרשה לשלם לאלבה מבלי לשאול אם תרצה שתשלח לה תאריכים נוספים. אלבה חשה חרדה שאיימה להרעיד את ליבה. וכל זאת לאחר שגילתה שהיא מאוהבת בשנות הארבעים של המאה העשרים. במשך שבוע שוטטה במלחמת העולם השנייה. היא לא רצתה לצאת משם עד שהתחילה לקרוא על הגטאות והבינה עד כמה שהשואה התרחשה. אך על השואה נאסר עליה לכתוב. מפני שכמעט ולא נמצאו בה ידיעות משמחות.
(מאושרת הידיעה כי לצבא הגארילה היוגוסלאווי התנדבו 16.000 יהודים – למעלה מ2500 נשים ו300 נערים. הפרטיזנים הודפים את כל התקפות הגרמנים, קרבות עזים נטושים על נהר צ'אנקינה ובאזורי החוף של קרואטיה. בסלואווניה כבשו הפרטיזנים 4 ערים קטנות סמוך לליובליאנה.)
בכל פעם שהיא מגיעה לספריה היא קונה חבילת מסטיקים של 'עלמה'. זה עולה לה שישה שקלים. היא מכניסה את הקופסה האדומה לכיס ומחכה עד שתגיע לשולחן הלבן והרחב. היא בוחרת את הכרכים הגדולים על פי התאריכים הכתובים על כריכתם. היא לוקחת ומניחה אותם בדממה על השולחן הרחב. אחר כך מתיישבת ומוציאה את החבילה. מכניסה שני מסטיקים לפה ומתחילה ללעוס. היא אינה חובבת עיתונים. זה רק הרעב לנוסטלגיה שמעיר בה סקרנות. היא לועסת ומפליגה אל שנות התשעים, השמונים, השבעים, השישים, החמישים, הארבעים והשלושים. אחר כך יורקת לפח קטן למרגלות השולחן את אשר מוצה טעמו ומיד תוחבת לפיה שניים חדשים. הלסת כואבת לה אבל היא לא מפסיקה. היא חייבת למצוא בעיתונים חדשות משמחות. אחרת המנהלת תכעס ותאמר לה: "אני לא יכולה לשלוח למישהו ליום ההולדת ידיעה עצובה כזאת." והעיתונים הרי מלאים באלימות ובמוות. אין השמחה שוכנת בין דפי העיתון. אולם זאת המטרה המחקרית שהוטלה עליה, למצוא חדשות משמחות, אותן מדפיסה המנהלת על קנבס צבעוני ועוטפת בסרט אדום, מתנה ליום הולדת. 'מה קרה ביום בו נולדתי?' זה שם החברה שלה. וחבילת המסטיקים עומדת להסתיים. הלסת כואבת, הפה נפוח, לפחות חמישה מסטיקים בבת אחת, וטרם מצאה ידיעה משמחת. במקום זה נשאלות שאלות אחרות: האם כל זה יכול להפוך לספרות? הרי אריסטו טען שהספרות אינה היסטוריה. הוא טען שהספרות יותר פילוסופית כי היא עוסקת במה שיכול להיות ולא במה שהיה. ומכאן הפלא הגדול. היא בוראת עולמות חדשים. אבל בתוך העיתונים המצהיבים מסתתרים סיפורים אנושיים שנוסקים מעל גבולות הדמיון. כאן למטה, בעולם הזה. כמו איש שבמלחמת העולם השנייה התאהב באחייניתה של אשתו ונישא לה.
אלזה פרידמן, עלתה ארצה ומצאה את בעלה, אנשל, נשוי לבת אחותה, סופיה, שהייתה סופיה רוזנאו וכעת נהפכה גם היא לפרידמן. אלזה פרידמן הייתה עולה חדשה שהגיעה לארץ במסגרת איחוד משפחות והגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת מזונות נגד אנשל פרידמן, הנמצא בארץ כבר שנים ונשוי לסופיה, אף כי לא התגרש מאלזה.
בכתב התביעה מספרת אלזה פרידמן את תלאותיה מאז נישאה לאנשל לפני כארבעים שנה בליטא. היא טוענת כי זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הכיר בעלה את בת אחותה, כאשר זו באה להתארח אצלם, והתאהב בה. לזוג כבר הייתה ילדה קטנה באותו זמן, רות. אלזה מספרת כי כאשר הועברו לגטו וסכנת חיים ריחפה עליהם נמצאו ארבעתם, אנשל, אלזה, רות וסופיה – תחת קורת גג אחת. אנשל איים על אלזה, כי יהרוג אותה אם לא תאפשר לו להמשיך ביחסיו עם סופיה. אחר כך נשלח כל אחד למחנה ריכוז אחר והמשפחה הופרדה. לדברי אלזה חזר אנשל בסוף לעירם ונודע לו שאלזה חיה, אך לא ביקר אצלה והעדיף להגיע לסופיה. הוא הצליח לעזוב עם סופיה לארץ ישראל וכאן התחתנו, בטענה שאלזה נרצחה בידי הנאצים. בארץ נולדו לאנשל ולסופיה שני ילדים.
בינתיים הצליחה אלזה לפני זמן לא רב לעלות לארץ עם רות, שהיא כיום בת 35, לאחר שהתגלגלה בדרכים שונות ובמקומות שונים בעולם. עם גילוי עקבותיו של אנשל בארץ, אלזה תובעת ממנו דמי מזונות בסך 500 ל"י לחודש. בכתב ההגנה מאשר הבעל את עובדת נישואיו לאלזה אך טוען שלא ידע כי ניצלה ונשא בתום לב את סופיה. לדבריו נודע לו עליה ב-1955 ומאז לא חסך כל מאמץ לסייע לעלייתה לארץ ואומנם תודות להשתדלותו עלו היא ובתו לארץ. אנשל מבקש שיקלו עליו מפני שהוא נכה.
אכן היא מתעלה ומתעללת על עצמה.
את ממשיכה, כן?
חגית,
בעקיפין את נוגעת בהמון תיאוריות סיפרותיות שנויות במחלוקת.
אתמול, למשל, היה תיאור של התפתחות השנסון הצרפתי משנות הארבעים ועד לשבעים בערוץ 1, היה מקסים, למה אני כותבת, אני כבר מרגישה שכאן נזקקת עבודת עריכה רצינית.
אגב, קראתי עוד פרקים ולכן מיקדתי כאן, לתחושתי בסוגיות שאת מעלה נדרשת עבודת עריכה שלך, אולי אחרי שתגמרי להתפתל תוכלי לעשות כן.
חוה
חגית כתוב חם ומרתק !
אגב : "מה קרה ביום בו נולדת " הוא אכן עסק מקוון שיצא ככה שאני נתתי לו את שמו : ביומבו 🙂 (איזו הצטרפות מקרים !)