אוקיינוס הקברניט
בתום יום קריאה במיקרופילמים ולעיסת חבילת מסטיקים שלמה, נוסעת אֵלְבָּה הביתה על אופניה. היא מרכיבה אוזניות והמשוררת מאיה בז'ראנו שרה לה את 'עיבוד נתונים 35': "גוחנת בוצעת מוצגת גוהרת גולשת חופזת, הולכת בעיכוב מלא, סופקת גומרת תופחת תופרת מוזגת חולשת שונה ולומדת, כורעת כופתת חורזת אוהבת…" בפינת הרחוב היא מזהה את גבריאל יושב על כסא אופניו. אֵלְבָּה רוכבת ישר לתוך מבטו. היא לא מצליחה לחמוק מעיניו. היא רוכבת שלושה סיבובים סביבו, עד שמנמיכה את מעופה ונוחתת לצידו. היא לא יודעת מה לומר לו. אז נישקה אותו פעמיים על השפתיים ורצתה רק לצחוק. היא אמרה לו שהמשוררת שהיא שומעת בווקמן פתחה לה את הראש והעיפה אותה לשמים. גבריאל שמח לראותה. יש משהו מוזר בקול שלו כשהוא שמח, מאופק, חיוור ואלגנטי,דבר מה רגוע שנוסך בה ביטחון. איזו שמחה עצורה שנהגית בלחישה. הוא אומנם גר ליד ביתה אבל הם אינם נפגשים. כבר חלפו שמונה שנים מאז אותם שלושים ימים בדירתו. לאחר פרידתם אלבה חשה שהיא נשרפת מגעגועים. כתבה לו שירים בדיו שחורה ובציפורן שורטת, מתנקמת.
ברגעים כאלה הדיבור מכביד, אבל השתיקה אף יותר, וכדאי לדבר. היא נסעה לצד גבריאל וסיפרה לו על הבחור הזה, עולה חדש מארה"ב, בן 36, שבחודש פברואר בשנת 1970 תבע את אהובתו מפני שהפרה לו את הבטחתה לנישואין. הוא רכש דירה, מקלט טלוויזיה ומכונת כביסה, ואף נרשם יחד עם הנתבעת לנישואין ברבנות. אולם בתחילת אוגוסט הודיעה לו כי אין היא מתכוונת להינשא לו. לאחר מכן נסעה לארה"ב ושם נישאה. גבריאל שמע את הסיפור ואמר לאלבה שלדעתו האיש הזה עשה טעות כשתבע אותה.
אֵלְבָּה נסעה אחריו עד ביתו. הוא הציע לה לעלות והיא הלכה אחריו. הם ישבו זה מול זה בחדרו הרחב שהלך והחשיך. האור בחלון שקע והאפיר. גבריאל ישב על ספה אפורה וכבדה עם פיתוחי עץ מסולסלים, שהכילה את כל גופו הארוך. "הספה הזאת מתאימה לו," חשבה אלבה, "גם היא ארוכה ואפורה, אבל לעומתו, הספה הזאת דווקא יודעת להכיל גוף אחר."
בפעם הראשונה שראתה אותו הוא היה מוקף באור מסנוור. אור שיש רק לאנשים ששמיעתם צלולה. אור ששייך למוסיקאים ולמלאכים. אותו רגע בפאב נהפך לשלושים ימים של אהבה ללא הפוגה. גם אז היא הלכה אחריו לביתו, ולא יצאה ממנו במשך שבע מאות ועשרים שעות, שבמהלכן הספיקה לראותו בוכה אליה מרוב אהבה. כשהיו יחד היא גילתה את עוצמת גופה, את כאביו ויופיו הקליל שאינו בעל מחשבה אלא בעל ריחוף באוויר או נפילה רכה על האדמה. היא גילתה את מרכז הגוף שלה. אבל החשק המיני שלו הלך ודעך והגוף נותר רך ונחשק, לא מנוצל וחבוי. עכשיו נערמות עוגיות אל הצלחת. הוא בוחש בשתי כוסות תה קמומיל. מאזין לה כשהיא מדברת ומוציאה מחברת מתוך התיק. הוא מקשיב לשיר שהיא קוראת לו, בוחש במים הרותחים ומאזין:
לְגַבְרִיאֵל צְלִילוּת תְּקִינָה הנִיתֶנֶת לִשְׁפִיכָה
זְרוֹעוֹתַיו המקִיפוֹת שְׁקוּפוֹת, בִּטְנוֹ המַבְהִיקָה ארוּכָּה
שְׂפַת אִמוֹ: צרְפתית
בִּקְצה הפה לְמעלָה שְׁפָתוֹ זָרָה
וּלמָטָה: עִבְרִית
הוּא מְבקשׁ לִטְרוֹף אֶת לִבּוֹ
תַאֵי מוֹחוֹ מִתְקַלְפִים, בְּרִית הָזוּיָה לִשְׂפתַיו
הוא נוֹפֵל אֶל הדֶשֶא מאחוֹרֵי הבִּנְיָן האפוֹר
מעמִיק את תוֹדעת העֶשֶׂב. נְמלִים מעִירוֹת בּוֹ פּאניקָה.
פּרְפּרִים מִתְעוֹרְרִים. גַּג הבּית האדוֹם בּוֹעֵר.
שְׁפַתוֹ הַתַחְתוֹנָה נִנְגֶסֶת תחת שִׁינַיו העֶלְיוֹנוֹת.
הוּא מְאוֹנֵן בּדְמָמָה. סָם הַזֶרָע מִשְׁתַחְרֵר בְּכָל הַגּוּף.
הוּא נוֹגֵס בּשְׁפַתָיו וְנִרְגָע.
אֵלְבָּה סוגרת את המחברת, מתכנסת בעומק הכרית הרקומה שעל כיסא הקש ומחייכת אליו במבוכה, מפחדת מתגובתו, אבל יותר מכך נרגשת לשבת איתו בחדרו בשעת הדמדומים. האור המשחיר שוקע על לחייו החיוורות, עיניו האפורות שוקעות בארובותיהן וצל עמוק של בדידות שוכן בתוכן. גבריאל יושב על הספה האפורה והערב מתפתל סביב פניו.
"אני לא מבין את השיר הזה" הוא אומר "אני מצטער. אני לא מבין שירים."
אֵלְבָּה נושכת בשפתיה, מתכופפת ומתיישרת, מחפשת את מקומה הנכון בכיסא. מתכווצת ונמתחת ומחייכת, מאושרת לשבת מולו כשהאור שוקע בחלון.
"זה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות עכשיו," היא חושבת כשהוא מדבר אליה והיא מנסה להיהפך לפסיכולוגית, מאזינה בכל כוחה לדבריו, מנסה למצוא את הדבר החכם ביותר להשיב. גבריאל קם אל המחשב ומראה לה תמונות אחרונות שצילמו יחד לאחר הפרידה. שם היא כמעט ערומה, יושבת מולו
במחוך תחרה שנתנה לה אימה, שלבשה בניסיון נואש ואחרון לפתות אותו ולהשיבו אליה. היא ישבה אז מולו והייתה כולה שלו. המותן שלה צרה וגופה הרזה מעיד על כך שבחודש האחרון כמעט לא אכלה ורק עישנה ומכנסי הג'ינס הכחולים שהיום לא עולים על מותניה, זקוקים היו לחגורה בכדי לא להשמט. בעיניה דלק טרוף שבינתיים כבה.
"תראה" היא קוראת אליו "תראה, איזה מבט חולה."
"זה לא נכון, את נראית יפה מאוד."
"לא, תראה את המבט, הוא חולה."
"אני לא רואה את זה."
בתמונה אחרת היא יושבת מולו על כיסא עץ מתקפל, אוחזת בסנטר ומחייכת, מרפקה נעוץ בברך. היא מחכה לו שיתפתה ויוותר ויגיד לה שהיא יכולה לחזור אליו ולא לעזוב שוב את חדרו. על הלחי שלה מתנוסס פצע גדול ועיניה מצועפות באהבה, והחיוך מסומם מהתרגשות. החזה שלה מתפרץ בקצה המחוך והשיער הסתור מכסה את עיניה. היא זוכרת איך הוא בכה אז והוציא שטר של חמישים מהכיס שלו ונתן לה.
"קחי," הוא אמר. "שיהיה לך."
"לא, אני לא רוצה."
"את כל כך יפה, אבל אני לא יכול להיות איתך."
באותו רגע מול המצלמה, היא הרימה את ראשה במהירות והמצלמה לכדה את שיערה מסתיר את כל פניה מלבד הפצע הגדול והאדום על הלחי. פצע שצעק אליו לבוא ולהניח נשיקה או לפחות לומר לה שהיא תמיד יכולה לחזור.
עכשיו הערב מתפתל סביב פניו והוא אומר לה:
"אני חי חיים לא קונבנציונאליים. אין לי מסגרת."
"מה זה לחיות במסגרת לדעתך?"
"זה לחיות בתוך הזמן ובחוקים נוקשים."
"אתה צודק. אתה חי מעל הזמן."
"נכון. אני חי מעל הזמן. הבעיה עם זה שאני שותה בכל לילה. החיים שלי דקדנטיים."
"אתה עדיין שותה?"
"כן."
"החיים שלך חד מימדים. אתה צריך להוסיף להם עוד מימד. זה ימנע ממך להתמכר."
"את צודקת."
"אם יהיה לך ילד אולי זה יסתדר."
"לא תודה. אולי פשוט זוגיות?"
"אולי זה טוב שאין לך גבולות. אולי הגבולות כבר נמצאים בנפש שלך? בגלל זה אתה מסתדר בתוך חוסר הגבולות. אני לדוגמא מתכלה מהר מאוד. אני לא יכולה לחיות בלי גבול. אני זקוקה לגבול. אחרת אפיל אותך על המיטה כמו פעם ואעלם שוב באור שלך."